היופי
ענין הטבע הרוחני והגשמי הינם מחשבותיו
ית' המתפעלים מעצמם בדרכים ידועים באופן המותאם להמטרה הנרצית.
וכיון שהמטרה נפלאה, כמו שכתוב (ע"פ
זכריה ח, ו) 'והיה כאשר יפלא בעיני העם הזה גם בעיני
יפלא נאום ה'', עיין שם היטב, ועל כן גם החלקים המובילים למטרה גם היא נפלאה
ביפיפותיהם למיניהם.
ועל כן באם עושה האדם איזה ענין אשר
השרטוטים יותר קרובים לרוחניות או לגשמיות, מתראה ביותר היופי על מעשיו.
ובזה תבין שהיופי אינו שקר, אלא התקרבות
אל האמת, כלומר למלאכת ה', ועל כן נאמר (משלי
לא, ל) 'שקר החן – והבל היופי', כי ענין חן
נופל בהעדר היופי, אם כן הוא שקר, כי היופי הוא אמת והעדרו הוא שקר.
ועל כן בחרו אנשי כנסת הגדולה בכתב אשורית מפני שמצאו בו ענין היופי, כלומר, שבזה ניכר שהמה קרובים לאותיות השרשיים יותר מכל הכתבים. ואע"ג שבדו אותם האשורים, עכ"ז מחשבת אנוש גם כן נמשך ממחשבותיו, ורק מפני ש'אלקים ברא את האדם ישר' במחשבה אחת, ו'המה בקשו חשבונות רבות', על כן יש טוב ורע במחשבות האדם. אמנם כולם יצאו ממקור אחד. על כן בראותינו מחשבות נאות בפעולת מח אנושי, יש לנו להבין שהמה קרובים אל מחשבות הבורא ועל כן נאים הם, ויופי שבהם מעיד על אמיתתם, ודו"ק. אמנם השוטים מתגאים בכחם ועוצם ידם וכו', ובאמת השפעתו ית' מתלבשת בהם, ודו"ק כי קצרתי.