תוכן

תשמ"ט מאמר כח
הזה"ק (במדבר דף ב' ובהסולם אות ז') אומר וז"ל, כיון שהוקמו התורה והמשכן וכו', רצה הקב"ה לספור חיילות התורה, כמה צבאות הם בתורה וכו', כמה צבאות הם במשכן וכו', ומשום זה ישראל, שהם צבאותיהם של ז"א ומלכות, עולים בחשבון, שיהיו נודעים אצלם, עכ"ל.
ויש להבין הענין הזה, לדעת שרצה הקב"ה לספור את ישראל, בכדי לדעת כמה חיילות יש, מי הוא הצריך לדעת, הקב"ה, הלא גלוי וידוע לפניו הכל, וכי בכדי שהוא ידע את המנין צריכים לספור אותם למטה בפועל ממש, א"כ לצורך מי אפשר לומר, שהקב"ה אמר לספור את ישראל, בכדי לדעת את מספר חייליהם של ז"א ומלכות, כמ"ש רצה הקב"ה לספור חיילות התורה כמה צבאות הם בתורה וכו'.
והנה אאמו"ר זצ"ל שאל שאלה כעין זו על מ"ש אצל אברהם "ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלקים אתה וכו'", ושאל, וכי ח"ו הקב"ה לא ידע שאברהם הוא ירא אלקים מלפני הנסיון, א"כ מהו הפירוש כי עתה ידעתי, ואמר, שהפירוש הוא כי עתה ידעתי, שאתה יודע שאתה ירא אלקים, היות שעמדת בנסיון.
אולם יש להבין, לאיזה צורך האדם צריך לדעת שהוא ירא אלקים, הלא ע"י זה יהיה לו האפשרות לקבל סיפוק בעבודה, כי מה עוד יש לעשות בעולם, הלא ארז"ל (ברכות ל"ג) וז"ל, אמר ר' חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, זאת אומרת, הכל עושה הקב"ה, ומה יש לאדם לעשות, זהו רק יראת שמים, שנאמר ועתה ישראל, מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה וכו', א"כ לשם מה האדם צריך לעבור את הנסיון, בכדי שידע האדם שהוא ירא אלקים, הלא יותר טוב יהיה, שלא ידע אם הוא ירא אלקים, וזה יתן לו צורך להרבות בעבודת הקודש, בכדי להגיע שהוא ירא אלקים.
והנה אנו רואים שחז"ל אמרו (ברכות ס"א ע"ב) וז"ל, אמר רבא, לידע אינש בנפשיה, אם צדיק גמור הוא אם לאו, וגם כאן אותה שאלה, בשביל מה האדם צריך לדעת את מצבו, הלא הוא יקבל סיפוק מהידיעה הזו, א"כ מהו התועלת בעבודה מהידיעה הזאת.
ולהבין כל זה צריכים לזכור את הב' עיקרים שיש לנו בעבודת הקודש, א', הוא מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, כלומר שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ומטרם שמגיעים לבחינה זו, לקבל טוב ועונג, הרי הם עוד לא הגיעו לשלימתם, היינו למטרת הבריאה.
ב', הוא תיקון הבריאה, כידוע, בכדי שלא תהיה ענין של נהמא דכסופא, כלומר שהנבראים בעת קבלת הטוב ועונג שלא ירגישו אי נעימות, נעשה ענין של צמצום והסתר, שלא ירגישו את הטוב ועונג שיש במטרת הבריאה, בכדי שזה יהיה להם מקום לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, וממילא מסתלק ממנו הבושה, היות שכל מה שהוא נהנה בעולם אינו כוונתו לתועלת עצמו, אלא מטעם שהקב"ה רוצה שהנבראים יהנו בעולם, ורק מסיבה זו הם נהנים, ולעצמם, היינו שהוא יהנה מטעם שהוא רוצה להנות, על זה הוא לא רוצה לקבל ומוותר על כל הנאות שבעולם.
וזהו שהוא לא רוצה לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא בכל דבר הוא חושב, אם ע"י קבלת התענוג, שהוא נהנה עכשיו, יהיה מזה נחת רוח למעלה, רק אז הוא מקבל ההנאה ותענוג, אחרת הוא מותר, זה נקרא תיקון הבריאה, היינו שמטרת הבריאה מתקבלת בלבוש, שהלבוש הזה לא נותן להכנס בחינת בושה בעת קבלת התענוג, והלבוש הזה נקרא רצון להשפיע.
ובהאמור נבין ענין היראה, מהו בעבודה, שעל היראה אמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולמה הוא אינו בידי שמים, כפי שאנו לומדים, אנו מיחסים כל השפעות לה', היינו שהכל נותן הבורא להנבראים, משא"כ שלא לתת, זה לא שייך להבורא, היות שרצונו להטיב לנבראיו, והיות שפירושו של יראה הוא, כמ"ש בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א ובהסולם טור ב') וז"ל, יראה הוא, שמפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו, עכ"ל, ומשום זה הוא מונע עצמו מלבקש, שה' ישפיע לו טוב ועונג, אולי זה יהיה לא לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, שזה מכונה שהשפע הולכת לקליפות, נמצא, שיראה הוא, שלא לקבל, זה שייך לאדם, היינו שאין האדם רוצה לקבל מטעם יראה, אולי אין זה לש"ש, את זה, היינו עבודה זו שייך להאדם, כלומר, שענין לא לקבל בע"מ לקבל, את זה אנו מיחסים להתחתונים, היינו מצד הבורא הוא רק להשפיע, וזה נקרא שם הויה, שאין שם שום שינוי ח"ו, כמ"ש "אני הויה לא שניתי", אלא תמיד הוא רוצה לתת, לכן יראה, שהוא מפחד לקבל, זה שייך להנבראים, וזהו כל עבודתם, וכל התיקונים שישנם בעולם, הכל הולך על נקודה זו, היינו לתקן את עצמנו ולהגיע לידי דרגה שלא לקבל שום דבר לתועלת עצמו, אלא כשרז"ל "כל מעשיך יהיו לש"ש".
ובהאמור יש לפרש את הידיעה הזו שיש לו יראת אלקים, האדם צריך לדעת, בכדי שיהיה לו עכשיו רצון ללכת ולבקש מה', שיתן לו את האור תורה, ששם יש התענוג האמיתי, המכונה רצונו להטיב לנבראיו, מטעם שהוא רואה בעצמו, שכבר עבר כמה נסיונות ועמד בהם, מסיבת שכבר יש לו יראת שמים, היינו שכבר בטוח בעצמו, שכל מה שיקבל יהיה בע"מ להשפיע, אחרת לא היה עמד בהנסיונות שלו, כי כל זה שאין האדם יכול לעמוד בנסיון, הוא מסיבת שעדיין משוקע בהרצון לקבל לעצמו, משא"כ באדם שהוא כבר התרחק מלקבל תענוגים לתועלת עצמו, אלא בכל תענוג הוא מסתכל מקודם, איזה נחת רוח יצמח מזה להבורא, אז הוא מקבל את התענוג, זה נקרא כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, היינו שיש כבר להאדם הידיעה הזו, אז המצב הזה נקרא משפיע בעמ"נ להשפיע, ואח"כ, שכבר רכש המדרגה הזו של יראת שמים כנ"ל, שזה נקרא עבודת האדם, אז האדם צריך ללכת קדימה ולבקש מה' שיתן לו את הטוב והעונג, מה שיש ברצונו לתת להנבראים, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא תענוג, והתענוג שלו הוא במה שמחשבתו יוצא לפועל, היינו זה שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו כל ההנאה שלו, ובגלל זה צריך האדם להידיעה.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, על מה שהזה"ק אומר "כיון שהוקמו התורה והמשכן, רצה הקב"ה לספור חיילות התורה וכו', כמה צבאות הם במשכן", ושאלנו, הידיעה הזו לצורך מי, וכי הקב"ה אינו יודע, אפילו כשלא סופרים בפועל ממש, והתשובה הוא, כנ"ל אצל אברהם, כי עתה ידעתי, פירושו, שה' יודע עכשיו שגם אברהם יודע שהוא ירא אלקים, כמו כאן יש לפרש ע"ד הנ"ל, היינו שעם ישראל צריכים לדעת הידיעה הזו, בכדי שידעו עכשיו לאיזה דרגה הם שייכים, אם לבחינת תורה או לבחינת משכן, כי ענין תורה ומשכן, אומר שם, הוא ענין ז"א ומלכות, שפירושו ענין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, לכן אמר הזה"ק כמה צבאות הם בתורה, היינו שידעו לאיזה מדרגה הם שייכים, כמה צבאות הם במשכן, היינו כמה אנשים מהם שייכים לבחינת שכינה, נמצא, שכל ענין המנין הוא רק לידיעה האדם, משא"כ הבורא, בטח יודע הכל בלי שסופרים בפועל ממש.
נמצא, העיקר הוא, שהאדם צריך לדעת לאיזה מצב הוא שייך, וכמו שאמר רבא "לידע אינש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, אם לאו", והכל הוא בכדי שהאדם ידע אם הוא הולך בדרך הנכונה, כלומר שיודע מה מוטל עליו לעשות בכדי להגיע להמטרה שבשבילה הוא נברא, וכמ"ש למען לא ניגע לריק.
ובכדי להבין איך שהאדם רגיל להיות נמשך אחר הכלל, ובכדי שהאדם יהיה לו כח לצאת ממה שמקובל אצל הכלל, ולהיות עובד באופן פרטי, היינו, באופן פרטי הוא יבין מה שעליו לעשות, ואיך האדם צריך זהירות יתירה, איך להנצל מזה שהאדם רגיל לעבוד אך לתועלת עצמו, אני אביא כאן סיפור מהחוזה מלובלין זי"ע, מובא בספר שיחות חיים (דף ל"ד) וז"ל, סיפר [הרבי ממוגליצה], שפעם אחת, בעת אשר הרבי מלובלין זי"ע היה סגור בחדרו בליל שבת קודש קודם קידוש, פתאום פתח הרבי את הדלת וכו', והבית היה מלא אדמורי"ם וזקנים מגדולי תלמידיו וכו', ויפנה אליהם הרבי ויאמר להם, הנה כתוב "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", ותרגומו, ומשלם לשונאיו, עובדין טבין, דאינין עבדין בהאי עלמא, כדי להאבידן מעלמא דאתי [פירוש, שה' משלם לשונאין על מעשים טובים שעשו בעוה"ז, כדי להאבידם שלא יהיה להם עוה"ב], א"כ אני שואל אתכם, בשלמא, אם הרשע להוט אחר תאות ממון שפיר, משלמים לו בממון הרבה, ואם הרשע להוט אחר תאות הכבוד, נותנים לו כבוד הרבה, אבל אם הרשע אינו אוהב לא כבוד ולא ממון, אלא אוהב מדרגות או אוהב להיות רב או רבי, במה משלמין לו, העובדין טבא, דעבד בהאי עלמא, להעבידו מעלמא דאתי, [פירוש, במה משלמים לאותם אנשים שעשו טוב בעוה"ז, בכדי שלא יהיה להם עוה"ב], אלא ע"כ הוא בודאי כך, מי שאוהב להיות רבי או רב, נותנים לו מן השמים, ומי שאוהב מדרגות נותנים לו מדרגות, בכדי שיפסיד עוה"ב ח"ו, ותיכף סגר הדלת, ע"כ הסיפור.
ומהסיפור הזה אנו רואים, שיש אנשים שחושבים שהם שלמים בזה שהם מוותרים על תאוות, ומוותרים על כבוד, והם מסתכלים על אנשים שהם משוקעים בתאוות או בכבוד, שלא כדאי להסתכל עליהם, ובפרט לדבר עמהם, כלומר, שהם רואים שאנשים שמקיימים תו"מ בעמ"נ שימלאו את הרצון לקבל שלהם, בודאי המדובר עם תאוות שאין בהם איסור, אחרת הם לא נקראים שעושים מעשים טובים, וכמו כן אלו שמקיימים תו"מ בע"מ שיהיה להם כבוד, והם, היינו האנשים האלו, שרוצים מדרגות עליונות, או להיות רב או רבי, בטח הם חושבים שרוצים זה בשביל טובת הכלל, אז אמר החוזה מלובלין זצ"ל עליהם, שהם נקראים שונאי ה', אבל היות שהם סוף כל סוף עסקו בתו"מ, לכן הקב"ה משלם להם שכר כפי מה שהם רוצים, כלומר כפי שהם מתפללים לה' שיתן להם, ונמצא שהקב"ה ממלא משאלותם, אלא הם צריכים לדעת, את מה שהם מקבלים, הוא מטעם שהקב"ה ממלא דרישתם, אבל הם צריכים לדעת, שע"י זה שהם רוצים שה' ימלא את דרישתם, בזה הם מפסידים עוה"ב, היות שעי"ז הם נקראים שונאי ה', כמ"ש "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", כלומר, שהם צריכים לדעת, כי בזה שהם יקבלו את דרישתם, היינו שימלא להם מה שהם רוצים, יפסידו בזה עוה"ב.
ויש כאן להבין ב' דברים, א', מדוע אם הם יקבלו שכר בעוה"ז, הם מוכרחים להפסיד עוה"ב, הלא חז"ל אמרו, (ברכות ח' ע"א) גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב, אשרי איש ירא את ה', ואילו הנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, הרי אנו רואים, שמי שיש לו שכר בעוה"ז לא מוכרח להפסיד עוה"ב, ומדוע אצל השונאי ה', כי מקבל שכר בעוה"ז אומרים שמפסיד, ב', יש להבין, אם הוא מקיים תו"מ שנקרא מעשים טובים, מדוע הוא נקרא שונא ה'.
הנה אנו רואים, שהיצה"ר נקרא שונא, כמ"ש "אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו'", ויש להבין מדוע היצה"ר הוא השונא לאדם, הלא אדרבה, הלא הוא מיעץ להאדם לעשות עבירות לא בכדי שהאדם יסגף את עצמו, אלא בכדי שיהיה לו הנאה, א"כ מי שמביא הנאה לאדם בטח שהוא צריך להקרא בשם אוהב, ולמה נקרא שונא, אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים שאמרו, שכל עבודתינו בעולם הזה הוא לזכות לדביקות ה', כלומר זה שיש ברצונו ית' לתת טוב ועונג להנבראים, שזה נקרא מטרת הבריאה, ואי אפשר לתת לנו מטרם שאנו מתקנים את הרצון לקבל שלנו, שיהיה בע"מ להשפיע, אחרת יהיה לנו בחינת בושה כידוע. לכן אנו צריכים לבחינת דביקות, הנקראת השתוות הצורה, כלומר שכל מה שאנו רוצים לקבל טוב ועונג מה', אין זה לתועלת עצמנו, כי אנו רוצים לבטל את הרשות שלנו, ושלא יהיה, רק רשות היחיד, שהוא רשותו של הקב"ה, ואז יהיה לנו העונג האמיתי, בזה שאמר ונעשה רצונו, כלומר שהרצון של הבורא בא לשלימותו בפועל, היינו שהנבראים יוכלו לקבל את מה שהבורא רוצה לתת להם, היינו הטוב ועונג, נמצא, שהיצה"ר מסית את האדם שלא לעבוד לתועלת ה' אלא לתועלת עצמו, הוא גורם בזה רע לאדם, לכן נקרא יצר רע.
ובהאמור נבין את השאלה, מדוע כשהאדם מקיים תו"מ ועושים מעשים טובים, והראיה לזה שהם מעשים טובים, שה' משלם לו עבור המעשים טובים כנ"ל, ומ"מ הוא נקרא שונא ה', כמ"ש "ומשלם לשונאיו על פניו להאבידו", היות שהגם שעושים מעשים טובים, אין זה מחמת שאוהבים את ה', אלא משום שמאמינים, שה' יתן להם שכר תמורת זה, ולא מטעם שהם אוהבים את ה' בגלל זה הם עובדים ומקיימים תו"מ, אלא מטעם תועלת עצמם.
אולם יש להבין, א', וכי מי שעובד אצל חבירו, וכוונתו על השכר, ולא עובד אותו, ועושה ומקיים את פקודיו מחמת אהבה שאוהב אותו, וכי בשביל זה הוא נקרא שונאו, שיכולים לומר רק, שאינו עובד אצלו מחמת אהבה, אלא מחמת שהאדם אוהב את עצמו, אבל מדוע הוא נקרא שונא את ה', כלומר, במה הוא נעשה שונא ה', אם הוא עובד לתועלת עצמו, ב', מהו ענין מצות אהבת ה', וכי הקב"ה רוצה שאנחנו יתנו לו אהבה, וכי הוא נצרך לאהבה שלנו, וכי הוא בעל חסרון שבגלל זה צוה לנו שנאהוב אותו, כמ"ש "ואהבת את ה' אלקיך", והתשובה הוא, שזה שצוה לנו, שאנחנו נאהוב אותו, זהו לטובתינו, היינו, שמזה שאנחנו נאהוב אותו בגלל זה אנו מקיימים תורה ומצות, כלומר, זה שאנו מקיימים תו"מ, הוא בכדי שאנו רוצים להנות לו, שיהיה לו נחת רוח, שמטבע שמי שאוהבים, האהבה מחייבת שרוצים שיהיה לו נחת רוח, כדוגמת אהבת הורים לילדים, שרוצים שהילדים יהנו ומשתדלים לתת להילדים מחמת שאוהבים אותם, שיהנו מהחיים, והנמשל הוא, כי זה שמקיימים תו"מ הוא מחמת האהבה שיש להם להבורא, וממילא לא רוצים שום תמורה חזרה, וממילא כל מה שה' רוצה לתת להם טוב ועונג, הם לא יקבלו זה בכלים דקבלה אלא בכלים דהשפעה, כלומר, שהם מקבלים את הטוב ועונג היות שיודעים שהבורא נהנה מזה, שהמטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו, יוצא לפועל, כמו שהוא רוצה, היינו שיש שלימות בזה שהם מקבלים את הטוב ועונג, שאין בהם בחינת בושה, ולפי זה יוצא, מי שמקיים תו"מ מטעם שכר, היינו שרוצה תמורה, הוא נקרא שונאו של הקב"ה, מטעם שהוא המפריע לה', שהוא מעכב, שמה שהבורא רוצה לתת להנבראים, שזהו הנאה של [הוא] הקב"ה, והאדם הזה מעכב על המטרה שלא תצא לפועל, היות שחסר שם הכלי והלבוש, שמרחקים את הבושה בעת קבלת השפע, לכן הוא נקרא שונא ה'.
והאדם צריך להאמין בדברי רז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, שלאחר שהאדם בא לטהר, היינו שמרגיש שהוא נמצא בטומאה והוא עדיין רחוק מקדושה, הוא צריך לומר, הידיעה הזו בא מלמעלה, כלומר, זה שבא לטהר הוא שקבל סיוע מלמעלה והודיעו לו שהוא רחוק מקדושה, ז"א הידיעה הזאת הוא צריך להחשיב ולומר, שזה נקרא גלוי מלמעלה, שהודיעו לו שירגיש בעצמו אי נעימות בזה שהוא מרוחק מקדושה, כלומר, שבדרך כלל האדם אינו דואג על חסרון של חוסר דביקות בה', שעל כל דבר האדם מסוגל להרגיש חסרון וכואב לו מה שחסר לו, אולם להבחין כאב בזה שהוא מרוחק מה', הגם שהאדם מרוחק, אבל הוא לא שם לב לזה, כי יש לו דאגות יותר חשובות שהוא מרגיש בחסרונן, רק לפעמים בא אדם לידי הרגשה, שהוא כן מתחיל להרגיש בחינת בושה, בזה שהוא נמצא במצב של שפלות, ולפני זה, היינו מטרם זה, הגם שהיה נמצא גם אז במצב הזה, אבל לא שם לב לזה, ואז האדם צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה, מבחינת הבא לטהר, כלומר, מדוע הוא עכשיו בא לטהר ואינו יכול לסבול את מצב השפלות שלו, הוא צריך לומר שזה בא לו מלמעלה.
אולם אין להאדם לומר, אני אחכה עד שיגיע לי הידיעה הזו מלמעלה, אז אני אחשוב שאני צריך לטהר את עצמי, על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני המעשה האדם צריך לומר "אם אין אני לי, מי לי", פירוש, שרק אני בעצמי יכול לעזור לעצמי, היינו אם אני אתגבר בעצמי ואעשה מעשים, המביאים לדביקות, משא"כ אח"כ, היינו לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל בא מלמעלה, ואסור לומר שזה כוחי ועוצם ידי עשה החיל הזה.
והנה אנו רואים, שמצד אחד האדם צריך לומר, שכל הנסיונות שהאדם עמד בהם בנסיון, האדם צריך לדעת, מצד אחד, שהאדם הוא גיבור חיל כנ"ל, "כי אתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", היינו שהאדם הוא הגבור, ומצד שני עליו לומר, שה' עזר לי, אבל מאיזה צד שהוא הוא רואה שהוא עמד בנסיון, הידיעה הזו נותן לאדם בטחון, שהוא יכול עכשיו לדרוש מה', שיתן לו ללכת להגיע להמטרה.