[1]מדרש זה לא מופיע בפרקי דרבי אליעזר, אך נמצא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) ובספר שבט מוסר. המדרש מספר שלפני פטירתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, נכנס לפניו רבי עקיבא, וציווה לו רבי אליעזר: "בני, אל תאמין בעצמך עד יום מותך, הלכתא כרבנן הלכתא". לפי הענין שם כפשוטו כוונת דבריו הייתה: הלכתא כרבנן הלכתא במה שפירשו "אל תאמן בעצמך" - היינו בצדקתך. אבל יתכן לפרש עוד פירוש: אל תאמן בעצמך - בשלות גופך).

[2]בבא מציעא נט, א: "חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, וזה הוא תנור של עכנאי, מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו". וברש"י: "חתכו חוליות - תנור העשוי חוליות, מצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח"כ צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא. רבי אליעזר מטהר - שאין זה כלי חרס, אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה. וחכמים מטמאין - דאזלי בתר חוליות" (שהם מחרס, ולכן מקבלים טומאה).

ובהמשך הגמרא: "תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם, אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח, נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו, אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו, אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול, גער בהם רבי יהושע, אמר להם, אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם, לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' (דברים ל, יב). מאי 'לא בשמים היא'. אמר רבי ירמיה, שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג, ב) 'אחרי רבים להטות'. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה, מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא (-מה עשה הקב"ה באותה השעה). אמר ליה, קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני. אמרו, אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו" (-נידוהו).

[3]ישעיה לא, ט. ועי' עירובין יט, א: "זו פתחה של גיהנום", וכן בזוהר חדש יתרו אות קצא.

[4]משניות כלים ה, ז: "תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו. חולקו לשלשה, וגורר את הטפלה עד שיהא בארץ".

[5]יתכן שכוונתו שהתנור מרמז על אדם הראשון שנטמא מכח הנחש, ועליו נאמר (חגיגה יב, א) שלפני החטא היה מאיר מסוף העולם ועד סופו. וג' החוליות הם עולמות בי"ע שהיה כלול מהם (ראשו מבריאה, גופו מיצירה, ורגליו מעשיה), וצ"ע.

[6]בראשית רבה יט, ה: "האכילה [חוה מעץ הדעת] את הבהמה ואת החיה ואת העופות, הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול... דבי ר' ינאי אמרו, אלף שנה הוא חי" וכו'. ובמאמר סט מובא שחטא עץ הדעת טוב-ורע הוא עצם ההרגשה שיש רע, ולמעשה 'מפי עליון לא תצא הרע והטוב', ולפי"ז יש לומר, שהחול שלא חטא בעץ הדעת עניינו כעין גמר התיקון שיוברר שהרע הוא טוב. וכן משמע מהמשך המאמר שחכמים חלקו על רבי אליעזר שטיהר את התנור, כי אמרו שאין העולם ראוי כעת לכך.

[7]איוב כט, יח, וברש"י: "עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחדש וחוזר לנערותו".

[8]במדרש ילמדנו: "'ונצבת על הצור' – וכי יש צור למעלה. אלא אמר האלקים למשה, כשיהיו בני חוטאין, יהיו נסמכין על הצדיקים שבהם, ואם אין להם צדיקים – על החסידים, ואם אין להם חסידים – על הנביאים, ואם אין נביאים – יהיו נסמכים עלי". (מופיע ב'בתי מדרשות' חלק א' פרשת אחרי).

[9]עדיות א, ה-ו: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין. שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין... אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה, שאם יאמר האדם כך אני מקובל, יאמר לו, כדברי איש פלוני שמעת".

[10] עי' הערה רכה.

[11]שמואל ב' כג, ג: "אמר אלקי ישראל, לי דיבר צור ישראל מושל באדם, צדיק מושל יראת אלקים". ועי' בהקדמת ספר הזוהר אות קצא בביאור גדרה של יראת ה' בגין דאיהו רב ושליט וירא מלפגום בכבודו (עי"ש בהערות ברכת שלום), שהוא יראה שיוכל להשלים תיקון הבריאה.

[12]זהו לשון הבת-קול: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".

[13]היינו החגב עורו כבשרו, אין הבחן בין העוביות למוחין. עי' מאמר סח ובהערה יז שם, שמשמע שבגמר התיקון יהיה מצב זה שהרע לא יהווה כלל מסך, אלא אדרבה, הוא גורם לגילוי האור.

[14]עי' מאמר ז' ובמאמרי הסולם ב' מאמר קפט.

[15]עי' מאמר עג שענין משיח מגלה למפרע שכל הרע הוא ג"כ טוב.

[16]עי' ברכות לא, א: "אמר ר' יוסי ברבי חנינא... כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב לא נתישבה".