[1]בגמרא גיטין נז, א: "אמרו ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אתא עלייהו. הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו... אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר 'הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו' (תהלים ס, יב). דוד נמי אמר הכי? דוד אתמוהי קא מתמה. על לבית הכסא אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה" (תרגום: אמרו לו לקיסר, מרדו בך היהודים. בא עליהם למלחמה. היה בהם אדם 'בר דרומא' שהיה קופץ מיל והורג בהם... הכשילו פיו לבר דרומא ואמר 'הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו'. ומקשה הגמרא, הלא גם דוד אמר כך? מתרצת הגמרא, דוד אמר כן בלשון תמיהה. נכנס בר דרומא לבית הכסא, בא נחש הכישו בכרכשתא שלו ומת). ונראה מסוף המאמר שבר-דרומא הוא מאותם ה' תלמידים בדרום שבאו לרבי עקיבא אחרי מיתת תלמידיו הראשונים.

[2]עי' בהסולם ויחי אות רפו דכוכבא דשביט ודשרביט הם אחד. ומפרש שם: "כוכבא דשרביט, הוא סוד מסך דמלכות דמדת הדין, המכונה מנעולא, והוא סוד שער הסתום שאינו נפתח עד לגמר התקון". אמנם בהסולם פנחס אות שפה: "אור חוזר ממטה למעלה נבחן כמו שרביט, ועליהם מרמזים בארץ סוד כוכבא דשרביט".

[3]איכה רבתי ב, ד: "אמר רבי יוחנן, רבי היה דורש 'דרך כוכב מיעקב', אל תקרי כוכב אלא כוזב. רבי עקיבא כד הוה חמי להדין בר כוזיבא, הוה אמר היינו מלכא משיחא (-ר' עקיבא כשהיה רואה לאותו בר כוזיבא, היה אומר זהו מלך המשיח). אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא, עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדין אינו בא... היו צרין על ביתר, והיה שם בן כוזיבא והיו לו מאתים אלף מקוטעי אצבע, שלחו לו חכמים, עד מתי אתה עושה לישראל בעל מומין. אמר להם, והאיך יבדקו? אמרו לו, כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא (-בחיילות) שלך, והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן, ובשעה שהיו יוצאין למלחמה היו אומרים [להשי"ת], לא תסעוד ולא תסכיף (-אל תסייע לנו ואל תכניע אותנו), הדא הוא דכתיב (תהלים ס, יב) 'הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלקים בצבאותינו'... מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא, ואיתאו רישיה לגבי אדריאנוס... אזל ואייתיה ואשכח עכנא כריכא על צואריה" (-הביאו ראשו לפני אדריאנוס... הלך והביאו ומצאו נחש כרוך על צווארו).

ורבינו מפרש שבר דרומא ובר כוכבא הם למעשה אותו האדם, אלא שבר דרומא היא בחינה הראשונה כמובא לקמן. וב' המעשים הנ"ל המובאים בחז"ל בשינויים עוסקים באדם אחד.

[4]עי' בזוהר חדש רות אותיות תקסד-תקסה, שד' אצבעות רומזות על חו"ג תו"מ, ואצבע אגודל רומזת על מוחין עליונים חו"ב הנסתרים, והדעת שבו הוא שורש למוחין התחתונים. ובהסולם בראשית-ב אות שמא מבאר שהמשכת שפע ממעלה למטה ללא מסך מכונה נשיכה. יעוי"ש הטעם.

[5] בתיקוני זוהר (קב, ב – קג, א) מדמה ענין התיקון לגנן העוקר אילנו שלא הצליח ונוטעו במקום אחר וכותב שם: "ולית אילן הכא אלא אדם עלאה, דאתמר ביה (דברים כ, יט) 'כי האדם עץ השדה'. והאי אילנא, קוב"ה אנטע ליה בכמה דרין ולא אצלח, עד שנטע ליה בארעא דישראל, וארכיב ליה בתלת אבהן ואצלח תמן" (תרגום: ואין אילן כאן אלא אדם העליון שנאמר בו 'כי האדם עץ השדה'. ואותו האילן, הקב"ה נטע אותו בכמה דורות ולא הצליח, עד שנטעו בארץ ישראל, הרכיב אותו בשלשת האבות והצליח שם).

[6] עי' במאמרי הסולם א' מאמר סד: "שם הויה מורה על הרחמים, ושם אלקים יורה על הדין, אשר מקיימי התורה מובטחים להשיג יחוד הזה, איך הדין עצמו שב ומתהפך לרחמים גמורים בלי שישאר אפילו רשימו של דין ח"ו". ומשמע שרבינו מדגיש שבר כוכבא אמר "ולא תצא אלקים בצבאותינו", כי כיון שהוא היה בבחינת משיח וגמר-התיקון ראה שהכל הוא שם הויה המורה על רחמים ובטל שם אלקים המורה על דין.

[7] צ"ע כוונתו, ועי' בתיקוני זוהר (קג, ב) מעשה בבעל קביים שפגשוהו חכמים "וחמו ליה דהוה רהיט (-ראו לו שהיה רץ) ככוכבא דשביט, עבד לון קפיצה, (ההמשך לפי נוסחאות שונות:) אמר לון שמא דמ"ב אתוון, דליג לון חמש מאה פרסי ברגעא חדא".

[8]עי' במאמרים עג ופ' בסופו, שאור משיח הוא גילוי שהרע הוא באמת טוב וממילא בטל.

[9]בלא עשיית מעשה. רש"י סנהדרין עד, ב.

[10]זוהר ויקרא אות רג, וז"ל בהסולם: "ואילה ההיא, שהיא המלכות, מתעטרת באדם ההוא [הקם בחצות לילה לעסוק בתורה], וקמה לפני המלך, ואומרת, ראה באיזה בן באתי אליך, באיזה בן נתעוררתי אליך".

[11]יבמות סב, ב: "אמרו, שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה. והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם".

[12]עי' פירושו בהקדמת ספר הזוהר אות יז בהסולם: "שצריכה עוד להעלאת מ"ן מן התחתונים כדי להשתלם לגמרי".

[13] יתכן ורומז לכך שדרום זהו קו ימין וספירת החסד שעניינה להשפיע בלי לקבל כלום, עי' זוהר בראשית-א אות פד בהסולם. משא"כ בר כוכבא שזה כבר מדרגת גמר-התיקון שמשתמשים עם כלי הקבלה.

[14] עי' בזה עוד במאמר עז בטעם שרבי עקיבא לא קונן על חורבן הבית, וכנראה שלזה כוונתו גם כאן.

[15]עי' ביאורו במאמר עח.