תוכן

((שנת תרע"ט)

כתיב (שמות ו, ד-ה) 'והקימותי את בריתי' וגם 'ואזכור את בריתי', וזה בצאתם ממצרים. דענין הגלות הוא בסוד כריתת ברית שכרת עם אברהם אבינו כמו שכתוב (בראשית טו, יד) 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', דהיינו תכלית של הגלות להעלות מהם הרכוש שחמסו ע"י זוהמה שהטיל בחוה[1], וכיון שצריך שגם הקליפה בעצמה תודה שאין בה ממש, 'ויפול משחת יפעל'[2].

וזה הכריתת ברית משפיע היסוד בכח אימא, דהיינו בכח סיום שלה למטה מחזה, אבל צריך זמן לשלימות, דהיינו הארת אימא גילוי אבא בסוד 'ו[ב]חכמה יסד ארץ' (משלי ג, יט). ולכן מתחילה ע"י הארת אימא על כריתת ברית נעשה הפקידה[3] בסוד 'וישמע אלקים את נאקתם' (שמות ב, כד), ותיכף נעשה הקמת הברית, כי נעבר הערלה שנמשכה על הברית במשך ימי הגלות. אבל הוא בסוד הפנימיות, ועדיין לא נתפשט לחיצוניות, שאין עדיין כח בהארה זו להמתיק החיצוניות (וזה שלאבות נגלה בא'ל שד'י[4] סוד 'אמר לעולמו די'[5]. וזה המתקה גדולה לנשמות ויש להם כח לעלות. אבל כיון שהוא בחינת אבות, דהיינו מוחין דאימא, סופו לחזור ולהתכסות בת"ק עלמין[6]).

ואח"כ שנשלם בעליה זאת של פקידה, בא זווג השני שהוא הזכירה, וזה סוד 'ואזכור את בריתי' (שמות ו, ה), שלא די שהיה לו תקומה מנפילה והוא שלם באבריו, אלא ג"כ הברית הוא זכר וזוכר, ואז נכנעים ונשפלים הקליפות לגמרי בלי שום מקום להם, כי ניכר שהם לא נתערבו כלל בכל זמן העבר. ואז נעשו זווג האמיתי, דהיינו חו"ג דדעת בא', וזה בחינת 'משה מִלְגָאו'[7] (תיקוני זוהר כט, א), סוד פנימיות דהוי בסוד 'אני ראשון וכו' ואין אלקים עמדי' (ישעיה מד, ו), ו'הוי' הוא אלקים'[8] (דברים ד, לה).

וניכר לכל בני ישראל, שהקליפות נזדמנו בעת העבר רק להלעיטם ולפרנסם כמו שמפטמים ואובסים לבהמות ועופות, אבל לא לטובתם מרבים להם התענוגים, רק להכינם לשחיטה, שיהנו הרבה הבעלים משומנם ובשרם.

וכאן קונה יעקב מעשיו הבכורה, כי עשיו נושה כפעם בפעם 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה' (בראשית כה, ל), אבל יעקב אומר לו 'מכרה כיום את בכורתך לי', דבאמת כבר עייף מן השדה אשר יקצורון, כי בועז אמר לקוצרים ה' עמכם (רות ב, ד), אלא יעקב רוצה שיודה לו בפה מלא על הבכורה, וזה שאמר עשיו והודה ליעקב, 'הנה אנכי הולך למות ולמה לי בכורה', כי כבר נפלתי בשחת אשר כריתי לעצמי, אבל יעקב הכריח אותו שישבע לו, שיהא גלוי לכל אפי' בחיצוניות.