[1] עי' הסולם ויקהל אות קפ, אשר ג' ווין שבאות ש' רומזים על ג' קוים חג"ת, שמהם מושפע האור.

[2] עי' דברים טז, ג בספורנו: "לחם עוני - לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים". כמו"כ הלשון מצה רומז על מריבה, עי' משלי יז, יט.

[3] כתובות קי, ב: "כל ימי עני רעים - והאיכא שבתות וימים טובים? כדשמואל, דאמר שמואל, שינוי וסת תחלת חולי מעים". 'שינוי וסת' פירושו שינוי הרגילות.

[4] פסחים נד, א: "במוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון... והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן האור". ובמאמרי הסולם ב' מאמר קלב מבאר זאת ואת משמעות ברכת מאורי האש שבמוצאי שבת שרומז על עבודה מצד התחתון באתערותא דלתתא, משא"כ מאור השמש שבא מצד העליון. ויתכן שכוונתו שאע"ג שבשבת יש הארה מצד אתערותא דלעילא שהיא 'שינוי וסת', תיכף לאחריה צריך לעבודה מצד התחתון.

[5] שבת כא, ב: "כהנים זריזין הן", ועי' במאמר סט בסופו, שהכהנים משיגים קדושה גם מדברים שנראים כאינם שייכים לקדושה, ומחזירים הרע לטוב. ולכך כוונתו שניתן כח לכהנים להניף גם את שתי הלחם הנעשים מחמץ.

[6] על בחינת יוסף כתב בכי"ק באותה המחברת ממנה מאמר זה: "'ותקרא שמו יוסף, כי אסף אלקים את חרפתי' (ע"פ בראשית ל, כג-כד) - כי הדין חזר בעצמו להיות רחמים".

[7] יתו"ם הוא ר"ת יפה תואר ויפה מראה.

[8] היינו, יוסף התודע לאחיו שמעולם לא הלך מהם, אלא שמאז ומעולם היה עימם. כן מפרש בהמשך המאמר.

[9] רומז לפסוק הנאמר על יום השבת "אל יצא איש ממקומו ביום השבת" (שמות טז, כט), ורומז שביום השבת מתגלה שמעולם לא יצא איש ממקומו של השי"ת.

[10] בראשית נ, כ. דברי יוסף לאחיו על מכירתו: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה", ויתכן שרומז לביאור המובא בספרי חסידות (כגון באר מים חיים בראשית כב, א) שמבארים: "אלקים" – אותה מידה שהבחנתם אותה לאלקים ומידת הדין, "חשבה לטובה" – היא גם כן טובה.

[11] ויקרא יג, ט-יג: "נגע צרעת כי תהיה באדם... והנה שאת לבנה בעור... וטמאו הכהן... ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו... וטהר את הנגע, כלו הפך לבן טהור הוא".

[12] ע"פ ברכות לג, א: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם, הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם, ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית". וברש"י: "מצאתי בהלכות גדולות, אמרי במערבא, כשהערוד נושך את האדם, אם הערוד קודם למים - מת האדם, ואם האדם קודם למים - מת הערוד, ונעשה נס לר' חנינא ונבקע מעין מתחת עקבו".

[13] ירמיה ב, ג. היינו, שהאשם מגיע בגלל אוכלו ולא בגלל שבמהות זהו רע.

[14] ע"פ זוהר ויצא אות רכ, וז"ל בהסולם: "ולחם עני זה נקרא מצה, בלי ו' שהוא ז"א, כי נוקבא בלי זכר עניה היא, מטעם שמחוסרת חסדים כנ"ל בסמוך, ונתקרבו ישראל בתחילה לבחינת מצה, להיותה מדרגה הראשונה, כנ"ל, ואחר שקירבם יותר, הביאם הקדוש ברוך הוא במדרגות אחרות, ונתחבר הזכר בנוקבא, דהיינו שנזדווגה עם ז"א ומקבלת חסדים ממנו, ואז, מצה אחר שנתחברה עם הזכר, נקראת מצוה בתוספות ו', כי ו' רומזת על ז"א".

[15] אבות ה, כ: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים"; מצה לשון מריבה ומחלוקת, משלי יז, יט.

[16] עי' יד בנימין מאמר קי: "השכינה הקדושה נקראת 'מצה' על ענין מצה ומריבה, ומי שמסכים גם עם הבחינה של מצב מצה ומריבה, ומקבל זה באהבה ואינו דוחה ובועט במצב זה, ואינו משגיח ושם לב לסבל ולחסרון במצב הזה, ורואה בו ענין של התמסרות ומסירת נפש, ומקבל זה על כל תנאי, אך ורק כדי להתקרב אליו יתברך, ולא אכפת לו הצד הדוחה והגורם יסורין ר"ל של ה'מצה' והשלילה, על ידה דוקא מתקרב ונעשה ידיד של הקב"ה, כי אינו רואה חסרון בשום מצב, ו'עמק הבכא' אינו מרחיק אותו מנאמנותו, ונשאר דבוק וקשור אליו כקודם. ודוקא מן ההפרה הזאת זוכה ונעשה בן בית ודבוק אצלו יתברך לעולמי עד".

[17] כעת אנו עבדים בגלות, לשנה הבאה נהיה בני חורין בארץ ישראל. מתוך הגדה של פסח.

[18] יומא טו, ב. נראה שרומז, שכל פינות שאדם פונה, גם אם נראה שהם מחוץ לקדושה – אינם אלא לימין.

[19] הגם שהפסוק 'אל יצא איש ממקומו' נאמר ביום השבת, בגמר התיקון יתברר שאפילו בעת ההסתר המכונה (זוהר פקודי רכא) יומין דחול – לא יצא איש ממקומו.

[20] לפי הענין, יתכן שמדגיש שגם שם אלקים הרומז על דין, גם הוא לא מחולל ולא יצא מהקדושה. אמנם יתכן גם שכוונתו שאין מקום שהוא חלל פנוי ממנו ית', ועי' כעין זה באור הבהיר ערך בריאה: "סוד מלא כל הארץ כבודו, ע"ד שנגלה ביום השבת שהאור ממלא כל החלל... אשר כל זה הוא התפשטות אורו ית' בכל העולם". ושם בערך חילול זרע כהונה: "באמת אין שם חלל פנוי, אלא בסוד תכלית שמים וארץ והאור ממלא כל עלמין כנודע בסוד רשות היחיד". וכן במאמרי הסולם ב' מאמר קלט: "'מחלליה מות יומת' (שמות לא, יד). פירוש, כל הקירות לא יחלקוהו (שיר היחוד ליום שלישי) וחשכה לו כאורה (ע"פ תהלים קלט, יב) ו'לית אתר פנוי מניה' (תיקוני זוהר צב, א; קכב, ב), שכל זה מתגלה להדיא ביום השביעי. ועל כן המקושש ביום השבת, נמצא שיש לו רע ומקומות שאורו ית' מסתלק משם, ונמצא שעושה חלל פנוי בעולמות, וזה סוד שמחלל את השבת".

[21] ע"פ שמות יח, כג: "וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום"; עוקצין ג, יב: "לא מצא הקב"ה לישראל כלי מחזיק ברכה אלא השלום".

[22] ישעיה מט, יז. היינו שההרס והחורבן אינו במהות אלא ממך ומהשגה שלך.

[23] סנהדרין כט, א. שבע שנים יש מגפה ואדם בלא זמנו לא מת.

[24] סנהדרין צז, א: "זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה" (-פעם אחת נקלעתי לאותו מקום שקושטא [-אמת] שמו, ולא היו משנים בדיבורם, ולא היה מת אדם משם בלא זמנו).

[25] תהלים פב, ב-ג: "עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה. שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו".

[26] ע"פ קהלת ז, כט. ועי' במאמרי הסולם ב' מאמר קפג, ש'האלקים עשה את האדם ישר' – מחשבה אחת, 'והמה בקשו חשבונות רבים' – ולכן יש טוב ורע במחשבות האדם.

[27] ענין הכרעה לכף זכות מתבאר בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קטז: "הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל שזוכה על ידיה שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים... הנה זהו שנקרא 'הכרעה לכף זכות'".

[28] בין המילה 'רש' ל'ראש' ישנה אות אל"ף הרומזת לאלופו של עולם, ועי' כן גם במאמרי הסולם ב' מאמר קנט: "חסרון האל"ף שחסר לנו בגולה והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור, שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה חוץ מאל"ף שהוא אלופו של עולם".

[29] ע"פ במדבר כד, א: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים".

[30] לעיל ביאר שיוסף הוא יתו"מ – יפה תואר ויפה מראה, ורומז כאן לפסוק שהביא לעיל "שפטו דל ויתום".

[31] ע"פ במדבר יד, ד: "ויאמרו איש אל אחיו, נתנה ראש ונשובה מצרימה", ומקשר זאת לפסוק דלעיל "ופני רשעים תשאו סלה".

[32] בבא בתרא טו, א. ועי' במאמר עא: "כי איוב לא היה ולא נברא רק משל בעלמא לֽשַׂבֵּר את האוזן התחתון שיהיה לו לב שומע דבר הוי'".

[33] ויקרא טז, טז: "השוכן אתם בתוך טומאתם", יומא נז, א: "אפילו בשעת שהן טמאים שכינה עמהם". עי' גם מאמר ע.

[34] מטבע לשון ע"פ עירובין נא, א. במאמר עג מבאר שעניינו הוא גילוי הייחוד והחזרת הדין לחסד.

[35] על הכתוב (ויקרא יט, ד) "אל תפנו אל האלילים" דורשת הגמרא (שבת קמט, א) שאסור להסתכל בהם.

[36] אשה רומזת על נוקבא ומקום חיסרון. עי' ברכת שלום שמעתי מאמר קפט.

[37] במאמר צה: הכל רצין אחריה – כי קליפה קדמה לפרי.

[38] נדרים כ, ב; שולחן ערוך אורח חיים רמ, ח. ועי' תיקוני זוהר כה, א: "צריכין ישראל ליחדא בבת זוגייהו בחשאי... כמה דאוקמוהו קדמאין כפי שכפאו שד, דאיהי שד מן שד"י". וכאן מבאר לכפות את כף הבורא על השד, וממילא יהיה זה שם קדוש ש-ד-י, וכן העוון יהפוך למצות עונה.

[39] שם של שד המוזכר בגמרא עירובין מג, א; פסחים קי, א.

[40] יוסף הוא בחינת ברית קודש. זוהר וישב אות ריב; ברית קודש נרמזת באות יו"ד. זוהר בראשית-ב אות שעו.

[41] זוהר לך לך אות רפח וז"ל בהסולם: "השם שנגלה לאבות, ומי הוא, הוא שדי".

[42] בסנהדרין עד, ב מקשה הגמרא, מדוע אסתר לא מסרה עצמה לההרג כדי לא לעבור על גילוי עריות, ומתרצת "אסתר קרקע עולם היא", וברש"י: "אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה".

[43] זוהר כי תצא אות ז: "השכינה הסתירה [לאסתר] מאחשורוש, ונתנה לו שידה במקומה, והיא חזרה לזרועו של מרדכי. ומרדכי שהיה יודע שם המפורש וע' לשון, עשה כל זה בחכמה".

[44] מגילה יג, ב: "אמר רבה בר לימא (משמיה דרב), שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".

[45] תיקוני זוהר פב, א; בראשית רבה סח, ט: "הקב"ה נקרא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". עי' מאמר קיז בביאור מאמר חז"ל זה, וכאן משמע שמבאר שהעולם משועבד לדרכי השי"ת ולא להיפך ח"ו.

[46] שמואל א' כד, יד: "כאשר אמר משל הקדמוני", וברש"י: משל קדמוני של עולם, התורה שהיא משלו של הקב"ה". עי' גם מאמר פז.

[47] ע"פ בראשית לז, ה-ז: "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו... ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה, והנה קמה אלמתי וגם נצבה, והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי".

ובכי"ק כתב עוד רבינו בדומה לכאן: "'כל הבן הילוד תשליכוהו' (שמות א, כב), וזה מגזירות מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף, כי באמת אם היה עובד בסוד ענין השדה אשר יקצורון בסוד מחצדי חקלא, אז בלא זריעה 'בא יבא ברנה נושא אלומותיו' (תהלים קכו, ו), כי 'עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות יפות בלי שום טרחה וזריעה' (שבת ל, ב; עי' מאמר סו)".

[48] בראשית רבה פד, ז: "'ויבא יוסף את דבתם רעה' (בראשית לז, ב), מה אמר, ר' מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון, ר' מאיר אומר חשודים הן בניך על אבר מן החי, ר' שמעון אומר תולין הן עיניהן בבנות הארץ, רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים". והבן לפי הענין שרבינו מרמז שכוונת יוסף שהם רצו לאכול רק דבר חי העומד מולם, וכן זלזלו במצבי הקטנות הקרויים בני השפחות, משא"כ יוסף שכבר ראה בחלומו את קצירת האלומות בשדה. והבן.

[49] נראה דרומז, שבעוד שיוסף היה בו בחינת שלום ויחוד כי הרע חזר לטוב, הם היו עדיין בבחינת מצה ומריבה שהזכיר לעיל, שזה בטרם גמר-התיקון כשיש הבחן רע וטוב.

[50] עי' מאמרי הסולם ב' מאמר קצט שמבאר שם שלפי ריבוי סעודותיו של האדם כן גובר בו הצורך בעיכול, ופעולות העיכול גורמים בו למיסוי המקצר ימים ושנותיו, ומסכם שם: "'הולך אדם אל בית עולמו' – דהיינו שמת במקצת בכל יום. וימים שלו הוא שיעורי חלקי המיסוי לפי סעודותיו. ואי אפשר להימלט, כי אם לא יאכל – ימות ברעב, ואם יאכל – ימיתו המיסוי הנ"ל".

[51] ברכות מג, ב: "פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, מאי תקנתיה, להדריה בקדושא דבי שמשי". וברש"י: "בקדושא דבי שמשי - ששותה כוס של קידוש בשבת בלילה". ועי' במאמר פט שמבאר התיקון הפנימי בזה.

[52] עי' בספר אור הבהיר: "מעשה מרכבה הוא סוד סדרי היחוד והרכבת העולמות והספירות זו בזו, עד שנמשכים ושורים על האדם המייחד אותם, על דרך שאמרו בבראשית רבה 'האבות הן הן המרכבה'".

[53] עי' בבא בתרא צט, א: "כיצד הן [הכרובים] עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב 'ופניהם לבית', לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". ולפי"ז כוונת רבינו כאן שיהיו תמיד פניהם איש אל אחיו, משא"כ לפני כן שכתוב על אחי יוסף שלא יכלו דברו לשלום.

[54] ע"פ תהלים כב, כא: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי". ובמאמרי הסולם ב' מאמר סח מבאר פסוק זה: "דהנה היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, בסוד כל המתגאה וכו'... ועל כן מחריב נפשו, ועוד גורם שמוסר בחינת יחידה שלו לכלב. דהיינו, סוד ב"ן הוא פירוד הנקודות, וסוד מ"ה הוא חיבורם לפרח אחד, וסוד יחידה היא המקבלת אור מ"ה, ולכל אדם נמצא יחידה. ובסוד התפשטות הוא בפני עצמו, וזה שגורם כל גבול בסוד הרגשת האדם את עצמו לאני מיוחד, דהיינו יחידה".

[55] בהסולם הקדמת ספר הזוהר אות צו: "הקליפה של הקבלה עצמה מכונה בשם כלב, כמו שכתוב בזוהר (זוהר חדש ספרא תניינא) על הכתוב (משלי ל, טו) 'ולעלוקה שתי בנות הב הב', ד'צוחין ככלבא ואמרין הב לן עותרא דעלמא הדין, הב לן עותרא דעלמא דאתי', והוא הקליפה החזקה ביותר".

[56] ישעיה ל, כו: "והיה אור הלבנה כאור החמה", עי' מאמר צב בביאורו.

[57] עי' מאמר פב אות ב: "צריך להכין את הנשמות לב' מעלות: א', שיהיו ניזונים מיגיע כפם. ומעלה ב' שהמזונות לא יהיו בבחינת נוקבא, דהיינו בקבלה כמו אכילה ושתיה, אלא שיהיו ניזונים ומתחזקים בשלימות על ידי השפעתם לאחרים, ובזה יהיו כל קיומם בסוד הזכר, וזה סוד מזון הנשמות לעולם הבא, שאין רעבון לבם נשקט כלל מתענוג של עצמם, אלא בהשפעה לזולתם". ושם אות ד: "מזון הנצחי הוא מהנתינה לזולתו".

[58] תהלים קיח, כב: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

[59] שבת קד, א: "מאי טעמא, שיקרא אחדא כרעיה קאי ואמת מלבן לבוניה? קושטא קאי שיקרא לא קאי". תרגום (ע"פ רש"י): מה הטעם שבמילה 'שקר', כל אות ואות שבו עומדת על רגל אחד, ואותיות המילה 'אמת' מושכבין תחתיה אותיותיה כמין לבינה, דאל"ף הרי יש לה ב' רגלים ומושבה טוב, ורגל השני רחב? והתשובה, אמת עומדת, השקר לא עומד. ובמאמרי הסולם ב' מאמר רל מבאר ש'חד כרעא' הוא מלכות בלי ט' ראשונות.

[60] בראשית רבה סה, א: "חזיר הזה, בשעה שהוא רובץ, הוא מפשיט את טלפיו, כלומר שאני טהור" (כי פרסותיו סדוקות, שזהו אחד מסימני טהרה).

[61] במאמר הקב"ה לאברם ללכת מארצו, כתוב (בראשית יב, ב): "ואברכה מברכיך ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחת האדמה", וברש"י: "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים, ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם, לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם".

[62] חיות המרכבה הן אריה שור נשר אדם. עי' זוהר בראשית-א אות פב.

[63] שמות יא, ז. ובמאמרי הסולם ב' מאמר סח: "'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' (שמות יא, ז), דהיינו, שלא היה אפילו התעוררות לכל פרט מבני ישראל לדרוש שום דבר ביחידות בסוד הב הב, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה".

[64] ע"פ בראשית מא, מב-מג: "ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף... וישם רביד הזהב על צוארו. וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו".

[65] שמות רבה כט, ט: "כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה, צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה".