((שנת תרע"ט)
צריך
להבין הפסוק (שמות ד, ח) 'והיה שלא יאמינו וגו' יאמינו לאות האחרון', שהוא שהמים
נעשו לדם ביבשת, כי ב' אותות הראשונים[1]
היו בבחי' הידים ימין ושמאל, דהיינו יד ומַטֶה בסוד אברהם ויצחק, דהיינו בתיקונים
שלהם, אבל הידים אינם בעיקר הפרצוף ורק סופם תלוים בפרצוף. ולכן תיקונם בשְׁנַיִם,
בשיבה וביאה, אבל עדיין לא נשמע ש'זו היא שיבה וזו היא ביאה'[2],
שזה עיקר התגלות היחוד בסוד החזרת הדין לחסד[3]
ושטן ופנינה לשם שמים נתכוונו[4].
לזה
אמר הקב"ה (שמות ד, ט) 'והיה אם לא יאמינו לשני האותות ולא ישמעון', פירוש,
כי 'והיה' לשון שמחה (בראשית רבה מב, ג),
כי גולה (-מגלה) שלא יסתפקו לבא תיקונם האמיתי באלו האותות, אלא יזכו לתכלית
האמיתי, וזה שאמר למשה לגלות לישראל 'והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת',
פירוש, שאין שום אמצעי בין הקב"ה לישראל, אלא בסוד 'כאשר שש - כן ישיש'[5],
והכל נמשך בזיווג[6], ואפילו הדם
המתראה ביבשה הוא גם כן ממימי האור[7]
סוד החסד, לכן לא היה צריך הקב"ה לגלות שישוב הדם למים[8],
מפני שאין צריך שום תיקון יותר, כי כאן תיקון הנצחי המקוה, שיראה שהוא הדם הוא
המים ו'אין עוד מלבדו' (דברים ד, לה), ו'גר זאב עם כבש' (ישעיה יא, ו) ובאים בזמן
אחד, כי אין כאן פנים של כעס יותר, אלא אדרבה פיוס ושלום גדול לנצח נצחים. וזו היא
מדתו של יעקב סוד גופו של אילן דְּמָטֵי לְצֵית שְׁמַיָּא (-שמגיע לגובה השמים)[9].
וזה סוד גילוי עתיק[10]
שיתגלה בסוד הנצחיות שאין שם בחינת אחור כלל.
וזה
סוד שנתחזק כאן משה בתפילתו 'שלח נא ביד תשלח' (שמות ד, יג). פירוש, כיון שנתגלה
לו בשביל ישראל בחינת הגאולה האמיתית, דהיינו אור משיח, אז מצא מקום לבקש 'שלח נא
ביד תשלח', שהוא משיח הראוי להביא אור זה לעולם, כי ידע משה שכבד פה וכבד לשון הוא
בסוד המדרגות בגילוי משה.
אבל
הקב"ה לא הסכים עמו, כי צריך היה לגילוי תורה שהוא דוקא בכוחו של משה, כמו
שהשיב לו מקודם ש'זה לך האות, שבהוציאך ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה' (שמות
ג, יב), ומשיח אינו ראוי לזה, א"כ אין לך לספק שאפשר יהיה משפט הגאולה זו
להיות על ידי משיח, אלא דוקא על ידי משה שהוא מוכן לזה.
[1]אות הא'
שעשה משה לפרעה: השלכת המַטֵה לארץ והיה לנחש, וכשאחזו בזנבו נעשה בחזרה למטה. אות
הב': הכנסת היד לחיק והנה מצורעת, וכשהכניס אותה בשנית - נתרפאה. ואות האחרון:
שהמים הפכו לדם ביבשה.
[2] מטבע לשון ע"פ
עירובין נא, א. המשמעות לענייננו, שגם בעת הנחש והצרעת הכל זה קדושה. עי' כן גם
במאמר עד.
[3]מתבאר
במאמר סח.
[4]בבא בתרא
טז, א. עי' במאמר פד שהמשמעות לעניינינו היא, שהן המצבים הנראים כשטן והן מצבי
הפנינה הם לשם שמים, וכולם חוזרים לקדושה.
[5]דברים
כח, סג: "כאשר שש ה' להיטיב אתכם כן ישיש ה' להאביד אתכם". עי' מאמר קסט
אות ג' ומאמרי הסולם ב' מאמר ג' שהמשמעות היא שגם מצבי היסורים הם לטובה. עי' גם
בתע"ס חלק ד' פרק א' או"פ ר.
[6]
במאמר
עח: "כל מיני השפעות, הן חסדים והן גבורות, הכל אורות ממשיים המה".
[7]דורש כאן
"מימי היאור" כמו "מימי האור" (הרמב"ן (בראשית מא, א)
מבאר ששורש המילה יאור היא מלשון אור).
[8]בניגוד
לאותות הקודמים בהם גילה ה' שהנחש ישוב להיות מטה, והצרעת תתרפא.
[9]עי' זוהר
משפטים אות רט, וז"ל בהסולם: "בן אחד המאיר מסוף העולם עד סוף העולם יש
לו להקב"ה, והוא אילן גדול וחזק, שהוא יסוד דז"א, ראשו מגיע לגובה
השמים, שהוא ז"א הנקרא שמים", ויעוי"ש בהמשך שזה נאמר על יעקב
וזרעו.
[10]עי' מאמר
פב אות ד' בביאור מדרגת עתיק.
[11]שמות ג,
יא: "ויאמר משה אל האלקים, מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל
ממצרים".
[12]שמות ד,
יד: "ויחר אף ה' במשה".
[13]שמות ד,
לא: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים, ויקדו
וישתחוו".