[1] כתובות טז, ב: "כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה (שמות כג, ז) 'מדבר שקר תרחק'. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו" (ועי' גם בספר משה עבדי מאמר מח, שמבאר ש"כלה היא כבר בשלימות בלי חיסרון ובזווג עם בעלה", ושאלת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה", הכוונה "היינו קודם שזוכים להתייחד עם השכינה הקדושה שאז עדיין הוא בגלות ובפרודא ובחיסרון").

[2] קהלת ב, יג. ועי' ברכת שלום שמעתי מאמר כה: "אין שום דבר מתגלה בצורתו האמיתי, אלא רק בדבר והיפוכו 'כיתרון האור מן האור', זאת אומרת שכל דבר מראה על חבירו, שדווקא ע"י דבר והיפוכו אפשר להשיג את מציאותו האמיתית של המושג הנגדי".

[3] בסוף המאמר מבאר ש'אחר שקנה' – היינו שבסוף התיקון מתגלה שכל הקלקולים שהיו נראים בעבר הם לטוב, ולכן אין גנות במקח.

[4] בראשית ב, כה. ועי' בזוהר בראשית-ב אות רפד שמבאר מצב זה, "שלא יהיו צריכים ללבושים לכסות ערוה... כי הוסר הערוה מן העולם, שהם הערב רב שגרמו הגלות בעולם". עי' ביאורים נוספים במאמרי הסולם ב' מאמר רכד וכן בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות אות טו "שהיו האדם ואשתו מצד היצירה בלי כלי חיצון, רק בבחינת כלים פנימים הנמשכים ממערכת הקדושה".

[5] מלאכי ג, טז. עי' במאמר עא ובהקדמת ספר הזוהר אות קכו בהסולם, שכוונתו שגם החטאים יכתבו בספר הזיכרון ליראי ה' וחושבי שמו, כי יהפכו לזכויות.

[6] אין שם שמאל כלל (בספר "מי השילוח" – איזביצה מבאר: 'מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל' – כי אין מציאות של עץ טוב ורע, כי אין רע בכלל. ואולי לזה רומז כאן).

[7] ע"פ תהלים קיט, לז: "העבר עיני מראות שוא". היינו מניעת ראיית דבר איסור.

[8] להבנת הענין נצטט מפירוש הסולם החל מתחילת הנושא, בפרשת משפטים אותיות רסה-רעא:

"כל המעשים שעושה הקב"ה, מתחילה מקדים זה שמבחוץ, ואח"כ עושה המוח שמבפנים... הנה במחשבה מקדים את המוח, דהיינו ההוא שבפנים, ובמעשה מקדים ההוא שמבחוץ. כי כל קליפה, דהיינו מה שמבחוץ, הוא מצד האחר, והמוח נמשך מן המוח דהיינו צד הקדושה. ותמיד מקדים הצד האחר ומתרבה וגדל ושומר הפרי. כיון שנתבשל הפרי זורקים הקליפה לחוץ, ו'יכין רשע וצדיק ילבש' (איוב כז, יז).

אבל כאן בבנין בית המקדש, לעתיד לבא, שהצד האחר נעבר מן העולם, אינו צריך להקדים את ההוא שמבחוץ, כי המוח והקליפה שניהם הם שלו, וע"כ מקדים המוח, שכתוב (תהלים נא, כ) 'הטיבה ברצונך את ציון' מתחילה, ואח"כ 'תבנה חומות ירושלים'. כי חומה ההיא שמבחוץ שהיא הקליפה, היא שלו ממש, שכתוב (זכריה ב, ט) 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב', אני ולא צד הרע.

ישראל הם מוח העליון של העולם, ישראל עלה במחשבה תחילה, כי במחשבה קדמה הפנימיות אל הקליפה כנ"ל. העמים עכו"ם שהם הקליפה של ישראל, הקדימו במעשה, כי במעשה הקליפה קדמה לפרי... ועתיד הקב"ה להקדים המוח בלא קליפה, שכתוב (ירמיה ב, ג) 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה', דהיינו שהמוח קודם לקליפה. ואע"פ שהמוח יקום בלא קליפה, מי הוא שיושיט ידו לאכול ממנו, משום ש'כל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה''. בזמן ההוא כתוב (תהלים נא, כא) 'אז תחפוץ זבחי צדק', משום כי אז יתחבר הכל בחבור אחד ויהיה השם שלם בכל תקונו, ואז הקרבן יהיה שלם להויה אלקים. כי עתה אלקים אינו מתחבר אל הקרבן, כי אם היה מתחבר בו, כמה אלהים אחרים יעלו אזנים להתחבר שם ויינקו מן הקדושה ח"ו. אבל בזמן ההוא כתוב (תהלים פו, י) 'כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך', ואין אלהים אחר... עד עתה היה המות על ידי צד האחר, מכאן ולהלאה 'אני אמית ואחיה' (דברים לב, לט). מכאן, שבזמן ההוא, דהיינו לתחיית המתים, כל אלו שלא טעמו טעם המות, ממנו, מן הקב"ה, יהיה להם המות ויקום אותם מיד לתחיה. למה נעשה המות ע"י הקב"ה. כדי שלא ישאר מן זוהמה ההיא כלום בעולם, ויהיה עולם חדש במעשה ידיו של הקב"ה".

[9] חומת האש שהיא הקליפה, היא בלי חילוק מהקדושה. עי' בפירוש הסולם בהערה הקודמת.

[10] במאמר סז מוסיף על פסוק זה: "אלא הכל אורות קדושים".

[11] עץ חיים שער מט פ"ד; בית שער הכוונות אות צז: לבוש מקליפת נוגה תערובת טוב ורע. וכן בהסולם פרשת קדושים אות סג: "היינו בחינת המלכות שיש בה תערובת מבחינת מלכות דמידת הדין אשר צריכים לצרפה ולזככה". עוד פירושים על כתנות עור, עי' בהסולם: בראשית-א תנד; נח שכ; ספרא דצניעותא עא.

[12] תנחומא ויחי יד: "אמר ר' שמואל בר נחמן, מסורת אגדה היא, שאין עשו נופל אלא ביד בני בניה של רחל". עי' גם בבא בתרא קכג, ב: "ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף".

[13] רבינו משלב כאן ב' מאמרי חז"ל: בחגיגה יב, א: "שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר ליה, אתה ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, שהיה דורש כל אתין שבתורה, 'את השמים ואת הארץ' מה היה דורש בהן". בפסחים כב, ב: "שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו, יג) פירש. אמרו לו תלמידיו, רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן. אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש, 'את ה' אלקיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים".

[14] משמע שזהו פירוש לשם 'נחום איש גם זו' - נחם ה' ציון ואינו רואה דבר שוא. כי בכמה מקומות מבאר ש'ציון' משמעותו מה שנראה יציאה מקדושה: במאמר סו מבאר ש'ציון' זה מלשון ציה ושממה ואח"כ יוברר שזה לטובה, וכן במאמרים פב אות ד' וקמד. עי' גם באגרות הסולם אגרת פט שדורש הפסוק (ישעיה א, כז) "ציון במשפט תפדה" – ציון מלשון 'יציאון', יציאה מהקדושה.

[15] של נחום איש גם זו. ראה הערה הבאה.

[16] המעשה בנחום איש גם זו מובא בתענית כא, א. תרגומה ע"פ רש"י: קראו לו נחום איש גם זו, משום שכל המאורע לו אפילו רעה, אמר גם זו לטובה. פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר. אמרו מי ילך, ילך נחום איש גם זו שמלומד בניסים הוא. שלחו בידיו ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות. הלך ולן לילה אחד באותו המלון, קמו אותם דיירים ולקחו את הארגז ומילאוהו עפר. למחר כשראה זאת נחום איש גם זו, אמר 'גם זו לטובה'. כאשר הגיע לבית הקיסר פתחו לארגז וראו שהוא מלא בעפר. רצה המלך להרוג לכולם, אמר, היהודים מתלוצצים עלי. אמר, 'גם זו לטובה'. בא אליהו ונדמה להם כאחד מהם, אמר לקיסר, שמא עפר זה הוא מעפר של אברהם אביהם כשנלחם עם המלכים, שכאשר היה זורקו, העפר היה לסייף והקשים היו לחצים... היתה מדינה אחת שלא הצליחו לכובשה, בדקו מעפר ההוא וכבשוה. הכניסו לנחום לבית גנזי המלך ומלאוהו לארגז באבנים טובות ומרגליות ושלחוהו בכבוד גדול. ע"כ.

וכאן נראה שרבינו דורש ומבאר, שנחום איש גם זו שלח את גופו כמות שהוא (ארגז של עפר) דורון למלך (הקב"ה) וקיבל זאת ממנו. ועי' בהסולם בראשית-ב אות קג - מאמר קסט בספר: "בחינת גם זו לטובה, דהיינו לא לבד שהרעות נעשו גורמים להטובה, אלא שהרעות עצמם נהפכו ונעשו טובות".

[17] קליפה. כמתבאר בזוהר משפטים אות רסו.

[18] עי' בהסולם לך לך אות רמו: "את – היא סוד המלכות, ה' – זה סוד ז"א, את ה' – הוא רומז על יחוד השלם של ז"א ונוקביה". ויתכן לענייננו, שרומז שנחום איש גם זו לא היה מפריד בין הקליפה לקדושה, והכל שייך לקדושה.

[19] מדרש מובא במושב זקנים סוף פרשת בשלח רמז רסח.

[20] מכילתא בשלח י; ילקוט שמעוני בשלח רנג: "רבי יוסי אומר, אילו אמרו ישראל על הים ה' מֶלֶך לעולם ועד, לא היתה אומה שולטת בהן לעולם, אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד, לעתיד לבא".

[21] ישעיה ה, ז: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל".

[22] בהקדמה לפנים מאירות אות יט: "למה המה מכונים בשם קליפות? להיות ערכם כערך הקליפה שעל הפרי, כי קליפה הקשה חופפת ומכסית על הפרי לשמרו מכל טינוף והיזק, עד שיבוא הפרי לידי האוכלה, שבלעדה היה הפרי נשחת ולא היה באה למטרתו". וכן שם ענף א' סוף אות י: "כל הענין של הקליפות, שהמה באמת רק שומרים לקדושה, אלא כל עוד שהענינים מצויים במהלך דרך תיקונם, אז רשע מכתיר את הצדיק והס"א מסבבת על הקדושה כמו קליפה הסובבת על הפרי, שבזה נשמרת הקדושה שבסוף דבר יבואו לשורשם בתכלית הגדלות והנקיות".

[23] ע"פ בראשית רבה פג, ה: "התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו החטים, המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מי נזרעה השדה". עי' בזה במאמר מד.

[24] משמע שדורש על התורה המכונה (עירובין נד, א) "סם חיים", שהס"מ נעשה לחיים. וכן את הפסוק בתהילים (סח, כא) "א-ל למושעות", שהשם א-ל הרומז על דינים, מתגלה למושעות. ובהקדמת ספר הזוהר אות קכט בהסולם מבאר: "השם א-ל הוא שם החסד הגדול, והנה הכתוב אומר (תהלים ז, יב) 'א-ל זועם בכל יום', ונמצא לכאורה שהוא להיפך מהחסד. והענין הוא... כי מדת החסד הנקרא א-ל אינה מתגלית זולת ע"י הלילה שהוא בחינת זועם, וע"כ נבחן הזעם ג"כ לחסד, כי אי אפשר שיתגלה החסד בדרך אחר, ומבחינה זו נקראת גם השכינה הקדושה בשם א-ל".

[25] היינו בי"ג תיקוני דיקנא הנרמזים בפסוק (שמות לד, ו): "ה' ה' א-ל רחום וחנון וגו'", וכמבואר באדרא רבה (אות פט ואילך) ובתע"ס (חלק יג אות רד ואילך), שהשם א-ל הוא תיקון הראשון.

[26] יומא פו, ב: "גדולה תשובה [מאהבה], שזדונות נעשות לו כזכיות". ובהקדמת ספר הזוהר בהסולם אות קמ (מאמר קסט אות ב' בספר): "ע"י הזווג הגדול שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה שיהיו רק על מנת להשפיע נחת רוח להשי"ת, ויתגלה לנו בזווג הזה כל הטוב והעונג הגדול של מחשבת הבריאה, ואז נראה בעליל, כי כל אלו העונשים שהיו בימי הירידה עד שבאנו להרהורים לתהות על הראשונות, הם היו המטהרים אותנו וגורמים ישרים לכל האושר והטוב שהגיע לנו בעת גמר התיקון, כי לולא אותם העונשים הנוראים לא באנו לעולם לעונג ולטוב הזה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכויות ממש".

[27] דרשת חז"ל המובאת לעיל: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".

[28] אחרי שלושת שנות איסור ערלה, בשנה הרביעית דין הפירות קודש הילולים לה'.

[29] בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן. משמע מתוך הענין שרומז לא להשליך אבן גם על מצבי הבור שהן קליפות, כי סופן לחזור לקדושה. וכן משמע בתוך מאמר בכי"ק וז"ל: "בשעה שמניחים היסוד לבנין הבית המקדש, ושרים יורדים מסוסיהם על הארץ, צריכים לידע כי 'גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם' (קהלת ה, ז), וזהו שכתוב (קהלת ד, יז) 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלקים' (א.ה. לכאורה: גם את מצבי הקטנות וההסתר שהם הרגלין – יש לשמור), ו'באר ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן'".

[30] עץ חיים שער י' פרק ג. בהקדמת ספר הזוהר אות סד מבארו: "המ"ה שהוא ז"א נעשה לבחינת ע"ב שהיא חכמה, ובחינת ארץ שהיא נוקבא דז"א נעשה לבחינת ס"ג שהיא בינה". עי' עוד בבית שער הכוונות אות רסח ובתע"ס חלק טו או"פ קנח.

[31] ע"פ עירובין ד, ב: "אמר ר' יצחק, דבר תורה, רובו ומקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". שם מדובר לענין לכלוך על גופו המהווה חציצה לטבילת טהרה במקווה, והבן המשל לענייננו.

[32] בהסולם: "עד כאן דברי, מכאן והלאה תדעו שצד הרע לא ישלוט עליכם".

[33] בהסולם: "ואני ייבא סבא עומד לפניכם להעיר דברים אלו".

[34] חוזר כאן לפירוש דברי בית הלל שבתחילת המאמר.

[35] ע"פ מלכים א' יח, ל: "וירפא את מזבח ה'". ויתכן שכוונתו כאן למש"כ במאמר פח שהיו נוטלים קרבנות דדוקא ממקום הרשות כדי להכניס מקום זה לקדושה, וכן במאמר עד שהקריבו דווקא מצה שהיא לחם עוני.