ועש"ק
חזון
צַדִּיק
הוי' צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ (תהלים יא, ז)
הכל אומרים שהוי' הוא הצדיק, ואפילו פרעה הרשע אמר כן (שמות ט, כז),
אבל לא באמירה ומחשבה מקרית פרטית תליא מילתא, כי אם שֶׁכָּל שִׂכְלו ודעתו יבין
בפשיטות והחלט, שמטוב לא יצא שום רע לשום בריה מבריותיו. וכל עוד שאבר אחד מאברי
אדם אינו נוח מהנהגת הבורא ית' עמו, ואותו אבר פרטי מרגיש שרע לו מהנהגת הבורא
עמו, הרי הוא רשע[1], כי 'כל
הפוסל במומו פוסל' (קידושין ע, א), ודו"ק.
אבל המתאמצים בעבודה בכל כחם, לאט לאט ישיגו שכל אמיתי והשלם, ואז, רק
אז, כל אבריהם מלאים נייחא דרוחא ושואבים שפע הטוב מכל מיני ההנהגות שהשיגו וישיגו
מן הבורא ית'.
וזהו שכתוב 'צדיק ה'', פירוש, כי כן האמת. ולכן 'צדקות אהב', פירוש,
שאוהב שיגלו לעין כל בשר כל צדקותיו שעושה עמהם, ואז כשיגלו להם בהרחבה לעין שִׂכלם
צדקות הוי' ששורה על כל מיני הנהגות שבמציאות, אז 'ישר יחזו פנימו', פירוש, לאפוקי
ממעיקרא טרם שזכו לתכלית השלימות, היו רואים הפלאת הבורא יתברך, איך שטובתו מתיחד
על כל רע 'כיתרון האור מתוך החושך' (קהלת ב, יג), ו'רשע מכין לצדיק' (ע"פ
איוב כז, יז), שעדיין אין זו הבטה שלמה, כי אינה ישרה, ותמיד באה על ידי רע וטוב,
ודו"ק.
אבל כשיזכו לגאולה שלימה, 'יראו עין בעין בשוב ה' ציון' (ישעיה נב,
ח), פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה[2],
והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה', וזה
נקרא הבטה ישרה, בלי תערובת הרע אפילו בדרך הכנה, ודו"ק.
וזה סוד 'עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות' (שבת ל, ב), פירוש, שאין
צריך הכנה ללחם סעודתו בחרישה וזריעה ואפיה, אלא תוציא ברגע ורגע גלוסקאות
מבושלים, וזה סוד 'הרה ויולדת יחדיו' (ירמיה לא, ז), בלי זמן על הריון, אלא ההריון
ולידה באים בבת אחת, ודו"ק.
[1] עי' הקדמה לתע"ס אות קכט: "המשיגים מידת השגחתו מבחינת
הסתר פנים, נבחנים במידת רשעים", עש"ה, וכן באגרות הסולם אגרת סז:
"גדר של ב' השמות צדיק ורשע... אם האדם מרגיש איזה כאב בזמן מציאותו בעולמו
של השי"ת... ואע"פ שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל מקום ההרגשה היא
השולטת, וזהו השם 'רשע', כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא שמרשיע ח"ו וכו',
כי התרעומת מתבטאת בההרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים... ועל פי הדברים האלו
תבין ע"כ הגדר של השם 'צדיק', שהכוונה הוא על אדם כזה השרוי בעולמו של
הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד בהרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג
בתמידות. אשר על כן נמצא תמיד מברך להשי"ת שבראו להמציא לו עולם טוב ומשמח
כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם
המה הברכות שהוא הולך ומברך להשי"ת... ועל כן נקרא 'צדיק', שמצדיק להבריאה
ומרגישה כמות שהוא באמת". עי' עוד במאמרי הסולם ב' מאמר יט.
[2]
דורש
את המילה 'ציון' מלשון ציה ושממה, ובאגרות הסולם אגרת פט דורש מלשון יציאה
מהקדושה.