תוכן

אסרו חג דסוכות תש"ג ירושלים
צריכים להזהר בסור מרע, לשמור את הד' בריתות: ברית עיניים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים, והאיסור מלהסתכל הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור, והראיה לזה היא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא שאם לא יהיה נזהר יכול לבוא ח"ו להסתכלות בשכינה הקדושה, וד"ל. ב) ברית הלשון, היינו, שיהיה נזהר באמת ושקר, שענין הבירורים שישנם כעת לאחר חטא אדה"ר הם בירורים של אמת ושקר, משא"כ טרם חטא עץ הדעת היו הבירורים בענין של מר ומתוק. משא"כ כשהבירור הוא באמת ושקר הוא אחרת לגמרי, שיש לפעמים שתחילתו מתוק וסופו מר, לכן יוצא שיש מציאות של מר אבל מ"מ זה אמת. לכן צריכין להזהר שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב שהוא משקר רק לחבירו, אבל צריכים לדעת שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת כך היא ממשכת ללכת. לכן כשמרגילים אותה בשקר ורמאות, אז א"א לה ללכת בדרך אחרת, ומשום זה האדם בינו לבין עצמו, ג"כ מוכרח ללכת בשקר וברמאות.
ולפי"ז יוצא, שהאדם מוכרח לרמות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוצא טעם מיוחד באמת. ואפשר לומר, מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשי"ת, משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השי"ת. כי מעיקר הבריאה שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו, שהקב"ה רוצה בכך שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרדת הימנו ית', אבל חוץ מזה הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".
לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית', וכשמצער לחבירו הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. היינו, אם הבטיח משהו להקב"ה, אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו, ועי"ז יזכה ל"ה' צלך", שאם האדם יקיים שמה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו "ברוך אומר ועושה".
ויש סוד בשמירת הלשון, שלא לדבר עד כמה שאפשר, משום שע"י דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו, ועי"ז יש אחיזה לחיצונים, מטעם כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, כשהוא מגלה משהו מפנימיותו, אז יש כח לס"א לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו, ואומרת: איזו עבודה הוא נותן למעלה, הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה.
ובזה מתורצת קושיא עצומה: הלא ידוע שמצוה גוררת מצוה, ולמה אנו רואים שהרבה פעמים האדם בא לידי נפילה מעבודתו. אלא כנ"ל, משום שהס"א משטנת ומקטרגת על עבודתו, ואח"כ היא יורדת ונוטלת את נשמתו, היינו לאחר שכבר השטינה למעלה ואמרה שאין עבודתו נקיה, אלא שעובד בבחי' קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת החיים שלו, בזה שהיא שואלת לאדם: "מה העבודה הזאת לכם"? לכן אפי' שכבר זכה לאיזו הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה חזרה.
והעצה לזה, הצנע לכת שהיא לא תדע מעבודתו בסוד "מליבא לפומא לא גליא" שאז גם הס"א לא יכולה לדעת מעבודתו, משום שהיא לא יודעת רק מה שמגלים ע"י דיבורים ומעשה, בזה היא יכולה להתאחז.
וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים ע"י המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר ויותר מזה צריכים לדעת, אפילו כשמדברים דבורי חול, ג"כ מתגלים מצפוני לבו וז"ס "נפשי יצאה בדברו", וזהו ברית הלשון שצריכים לשמור.
ועיקר השמירה צריכה להיות בזמן עליה, כי בזמן הירידה קשה ללכת בדרגות ושמירות גדולות.