הולך האדם אל בית עולמו
(שנת
תרע"ט)
אמרו הרופאים, שיש בחינת דם לבן חריף בתוך בטן אדם, שזה עושה
כח העיכול, גם נקשר בו כל חיות האדם, והוא הולך ונמעט על ידי עבודת העיכול המוטל
רק עליו, ולכן בעבור חשבון סעודות בסכום שניטל ונשאב לגמרי, אז ימות החי. והם
אמרו, שהגם שמורכב צריך להפרד, מכל מקום היה הגוף מאריך ימים כמו הדוממים, אלא
אותו המיסוי הנ"ל מקצר ימיו ושנותיו. ואמרו, שהמרבה לאכול, הולך בקוצר ימים,
מחמת אפיסת המיסוי החריף הנ"ל שבקבתו.
וזה ענין 'כי הולך אדם אל בית עולמו' (קהלת יב, ה), דהיינו, שמת
במקצת בכל יום, וימים שלו הוא שיעורי חלקי המיסוי לפי סעודותיו. ואי אפשר להמלט,
כי אם לא יאכל - ימות ברעב, ואם יאכל - ימיתו המיסוי הנ"ל. וזה סוד צדיק אוכל
וגו' ובא בימים, ובטן רשעים תחסר ימיו. וז"ש
בברכת המזון 'ולא יחסר לנו מזון', דהיינו, שהמזון לא יְחַסֵר להם חיותם, דהיינו 'בעבור שמו הגדול' בסוד מזון רוחני שזה
לעומת זה, ומבקשים
שעל כל פנים בסוד מזון רוחני לא יהיה חסרון (וסגולתו שלא ישמש לאור הנר
וניצול מחולי נכפה (פסחים קיב,
ב), והבן).
וזה ענין 'גברא דנשי קטלוהו, לית דין ולית דינא' (בבא מציעא צז, א), דהיינו בחינת המזון הנ"ל, או הגשמי להשקיט עצבי גופו או מזון רוחני להשקיט עצבי נשמתו. ואולי זה ענין שלמה שהיה לו אלף נשים (מלכים א' יא, ג) דהיינו 'ויחכם מכל האדם' (מלכים א' ה, יא), אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג, א), דכתיב במלך (דברים יז, יז) 'ולא ירבה לו נשים', וענינו היה בסוד אלף (חכמה) בינה. אבל זה ראוי בקץ התיקון דוקא, וזה עניין שנשיו לעת זקנתו דוקא הטו לבבו במשהו, ומחמת זה הלך אל אבותיו בשלום. ואחר כך רחבעם בנו, לא שמע לעצת הזקנים, ואמר 'אבי יסר אתכם בשוטים' וגו' (מלכים א' יב, יד), ואז יצא לפועל "רחב"עם ו"ירב"עם החלקו [אולי צ"ל שחלקו] את המלכות, ומהרחבה יצאו למריבה. שאחר כך יהיו לאחדים ב' המטות אלו, 'ועבדי דוד נשיא להם לעולם' (יחזקאל לז, כה) בסוד 'ואת והב בסופה' (במדבר כא, יד) (סוד עקרבים ע"קרב והבן).