תוכן

מוצש"ק וישלח תשל"ג

א) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות (אבות פ"ב). וכמו כן כתוב והיה אם שמוע תשמעו וכו'.
וי"ל הלא אמרו, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא עמ"נ לקבל פרס (אבות פ"א).
אלא שכר הוא בחי' כסף, שכל מי שעובד הוא רק בשביל שכר. ונותנין לכל אחד שכר כפי יגיעתו. וענין כסף שמשלמים עבור היגיעה הוא שעם כסף הוא יכול לקנות כל התענוגים שלבו חפץ, כמו שאומרים, עם כסף יכולים להכנס לפני ולפנים אצל המלך. ז"א שהשכר הוא דבר כללי שיכולים עם זה להשיג כל התענוגים.
והנה ברוחניות ידוע מה שכ' בזה"ק ובדברי האר"י ז"ל, שכל התענוגים שאנו מוצאים בגשמיות הם רק נהירו דקיק שנמשך מרוחניות, ועיקר התענוג הוא מגולה בתורה ומצות. ומה שאנו מרגישים ההסתרה בתו"מ, נמשך מכח הצמצום, שהוא לתקן את הנהמא דכסופא, שהיא בחי' השתוות הצורה, מבחי' מה הוא רחום אף אתה רחום. לכן כשאדם זוכה ובא לידי מדריגה שכל מעשיו הם לשם שמים, אז בשיעור שהוא יכול לקבל עמ"נ להשפיע, בשיעור הזה הוא יוצא מהצמצום ובא לידי גילוי, בס' 'עמד וגנזו לצדיקים לעתיר לבוא'.
נמצא שכל החשכות שאנו מרגישים ברוחניות, נמשכת מכח הרע שבנו, שהוא לקבל עמ"נ לקבל. וע"ז אמרו רז"ל (קידושין ל:) בראת יצה"ר בראתי תורה תבלין, היינו שע"י התורה משיגים את הכח להכניע את המקבל שבנו, שיוכל לעסוק עמ"נ להשפיע. דהיינו כל מה שאנו רוצים לקבל מתו"מ הוא הכח להכניע את הרע. וזהו כל השכר שלנו שאנו מקווים לקבל מתו"מ, היות כי לאחר שאנו נשיג את הכח להשפיע, כבר אנו יכולים להשיג את כל הטוב והעונג שה' הכין בעדנו.
נמצא לפי"ז, אמרו, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, היינו איזו מצוה יותר מוכשרת להשיג את הכח להשפיע, הנק' בחכמת הקבלה בשם או"ח. לכן אמר הכ', והי' אם שמוע תשמעו, היינו שע"י שמירת התורה נוכל להשיג את הכח להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז ממילא יהי' לנו כל טוב, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, ורק הכוונה בעמ"נ להשפיע חסרה לנו, משום שעל המקבל עמ"נ לקבל היה צמצום. לכן עיקר השכר שהאדם צריך לקבל ע"י שמירת תורה ומצוות הוא רק לצאת מהרע הנק' מקבל ולהכנס למצב של רק להשפיע נחת רוח להקב"ה.