תוכן

תצוה תשכ"ב

א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. מצוה קלה נק' מה שהוא נראה לאדם שהוא דבר קל ולא כ"כ חשוב אצל האדם, שענינו הוא בחי' אמונה, היות שהוא דבר שלמעלה מהדעת, ולא צריכים להאמונה דעת גדולה, היות שהיא רק קבלה בלב, ולא השגה במוח.
מצוה חמורה, היינו ידיעה שזהו חמור אצל אדם, היות שיודע שלא כל אדם זוכה לבחי' השגה. לכן בדברים ששייכים להשגה שם האדם הולך בזהירות שמא ח"ו לא יקנה את ההשגה. או שרק בדברים שאפשר לבוא על ידיהם לידיעה, שם הוא יכול לתת את מרצו בשביל שכדאי הוא לו. משא"כ בדברים השייכים לאמונה הוא קל בעיניו ואינו יכול להתגבר על עצלותו, שיהי' כדאי לו לתת מרץ על דבר שלא כ"כ חשוב.
לכן אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. כי האדם חושב כי קבלת השכר היא מדבר שיש נחת רוח למעלה. לכן בזמן שהאדם לומד ורואה ברכה בלימודו, היינו שיש לו חיות ויכול לחדש חידושי תורה, או כשמתפלל הואמרגיש שיש לו אהבה ויראה ודביקות והתלהבות בעת התפילה, אז יש לו זהירות בדבר ורוצה להמשיך בעבודתו. ואעפ"י שרואה שאין לו זמן והוא טרוד, מ"מ יש לו כח לתת עד מס"נ בכדי שלא להפסיק מתורה ומתפילה, כי הוא מרגיש בזה בחי' ידיעה, היינו שיודע ומרגיש בעצמו שמתורה ותפילה זו יש נ"ח למעלה. לכן הוא זהיר בזמן כזה שמקיים את עבודתו בכל מאי דאפשר.
משא"כ במצוה קלה, שהיא רק מכח קבלת עול מ"ש, ואינו מרגיש טעם בתורה ואין לו שום חיות בתפלה, המצוות בזמן כזה הוא בבחי' קלה. ובזמן שאין לו שום חשיבות בעבודה כזאת, לכן אינו רוצה להזהר ולהתגבר על ההפרעות שיש לו, כי אומר שבין כך לא חשבין למעלה העסק בתורה ומצות בזמן שאין לו שום חיות. ורוצה להפסיק עבור הפרעה קטנה, מטעם שלא חשוב למעלה ג"כ, וזה שלא יקבל הרבה שכר.
לכן אמרו שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. היינו שהקב"ה מקבל נ"ר ממצב הקטנות שלו, שהוא רק מטעם קבלת עומ"ש בלי שום ידיעה ושכל והרגשה אחרת מזמן הגדלות. כי עיקר חשיבותו למעלה היא עבודה דזמן הקטנות, ולא הגדלות. לזה אמרו שאין האדם יודע מאיזה מצב יש למעלה יותר נ"ח, לכן הוי זהיר במצוה קלה, היינו במצב הקטנות, כבחמורה, היינו כמצב הגדלות.