תוכן

בגמרא (סנהדרין צח:), "הוי המחכים ליום ה', חושך הוא ולא אור". משל לתרנגול ועטלף ששניהם הי' מצפים לאור היום. 'א"ל התרנגול לעטלף, בשלמא שאני מצפה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה'? וכו' פירוש: שאין לעטלף עינים לראות, א"כ מהו מרויח מאור השמש.
וצ"ל:
א) איזו שייכות יש לעינים, להסתכלות באור ה'?. לאור השמש מבינים שצריכים עינים, אבל איזה קשר יש לזה לאור ה', עד שהפסוק מכנה יום ה', שמשמע שלמי שאין לו עינים נשאר בחושך מאור ה'.
ב) מהו יום ה' ומהו ליל ה'. איזה הפרש יש ביניהם, בשלמא עינו של אדם מבחינה בזריחת השמש, אבל במה מבחינים ביום ה'.
והענין הוא, שלגבי השי"ת אנו מבחינים יום ולילה בגילוי והסתרה. יום ה' נקרא גילוי פנים, היינו שהדבר ברור הוא אצלו כיום. וכמו שדרשו חז"ל (פסחים ב א ע"פ "לאור יום יקום רוצח יקטל עני ואביון, ובלילה יהיה כגנב". (הגמרא דורשת הא מדקאמר ובלילה יהיה כגנב אלמא אור יממא הוא, ומשום התם הכי קאמר, אי פשיטא לך מלתא כנהורא, דאנפשות קאתי רוצח הוא, וניתן להצילו בנפשו, ואי מספקא לך מילתא כלילא, יהא בעיניך כגנב, ולא ניתן להצילו בנפשו).
נמצא שיום, היינו שיש לו בחינת גילוי פנים, שפני ה' מגולות, היינו שהשי"ת מגלה לו פנים בבחינת טוב ומטיב. לדוגמא, כשהוא מתפלל תיכף נענה על תפילתו, ויש לו עושר ובנים ונחת. ובכל מקום שהוא פונה הוא מצליח.
ולילה נקרא הסתרת פנים, שח"ו יש לו ספיקות ומחשבות זרות לענין ההשגחה, שההסתרות מביאות לו ספיקות וכו'. וזה נקרא בחינת לילה. ומי שמצפה לאור ה', היינו שיש לו הרגשה וידיעה ודאית בבחינת אמונה למעלה מהדעת, שהבו"י משגיח על הבריאה עם השם של טוב ומטיב. ומה שהוא לא מרגיש בראיה ממשית את ההשגחה גלויה הוא לטובתו, שהוא ע"ד התיקון, כדי שלא יפגום באור ה' עם הכלי קבלה שיש בו, שהם עושים הפירוד.
לכן עליו מוטל לעבוד עבודה רבה עד שיהפוך את הרל"ק בעמ"נ להשפיע.
וע"י ההתמדה נעשה באדם טבע שני. וכמו שהיה לו מקודם טבע איך לקבל לעצמו, אפילו בזמן שעושה משהו בדברים של השפעה, הוא מטעם שע"י מעשה של השפעה יקבל איזו תמורה. ז"א שא"א לעשות שום דבר בלי שיקבל איזו תמורה לתועלת עצמו, וכל הנאה שמקבל הוא נעשה עי"ז נפרד מדביקות השי"ת, כי הדביקות נמדדת לפי השתוות הצורה.
ואנו צריכים לומר מה שהבו"י רוצה להיטיב היינו להשפיע, אין זה מטעם חסרון אלא זה נבחן כמו "שחוק", כי שחוק אינו נחשב לחסרון. כמארז"ל שהמטרוניתא שאלה מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם וכו', והתשובה הסופית מביאה הגמרא (עבודה זרה ג:), שהקב"ה יושב ומשחק עם לויתן. לויתן פירושו חיבור (מלשון כמער איש ולויות), היינו שתכלית חיבור הבורא עם הנבראים היא רק בחינת שחוק ולא ענין רצון של חסרון.