תוכן

הנה יש להבחין בין הוא לשמו: הוא נקרא הבורא, שמו נקרא כלפי הנבראים, שענין שמו שייך דווקא כלפי השני. וכלפי עצמו לא שייך ענין שמו. אלא בזמן שהשני מדבר משמו של ראובן כונתו במילת ראובן על ראובן עצמו, היינו ששמו מראה על הוא.
ולפי זה יוצא, בזמן שאנחנו אומרים, שהוא נקרא רצון להשפיע, אזי שמו מכונה בזמן, שההוא מגולה אצל השני. זאת אומרת אם השני משיג את הטוב על ידי זה שממלא אותו עם כל טוב, ואין לו שום חסרון, שיוכל לומר, שעל מקום זה שורה הנהגה אחרת ח"ו, אלא שהכל הוא בחינת טוב ומטיב.
ולפי הנ"ל יש לפרש את המאמר של פדר"א, קודם שנברא העולם, היה הוא ושמו אחד, שענין א ח ד, היינו על כונה אחד, שהוא להטיב לנבראיו, שענין נברא הוא המקום חסרון. ואם המקום הזה ממולא מכל טוב, אזי רואים ששמו נקרא טוב ומטיב, היינו שמגולה אצל המקום הזה את רצונו להטיב. נמצא שבזמן שהרצון להטיב נקרא הוא, הוא רק אצלו, ועדיין לא מגולה אצל הנבראים את טובו. ובזמן שגם הנבראים משיגים את טובו ואין להם שום מקום לחסרון, אזי נקרא שהם משיגים את שמו, שהוא להטיב.
מה שאין כן אם עדיין נמצא מקום לחסרון, אזי מרגישים על מקום זה, שעוד לא מגולה שרצונו להטיב, נמצא שעוד לא יכול לומר, שרצונו להטיב, כמו שהוא אצל הבורא, (היות שאין התחתונים ראוים לקבל את טובו).
לכן יש הבדל בין הוא, שרצונו להטיב, לבין הנבראים, שעוד לא זכו לראות את טובו באותו שיעור כמו שהוא אצל הבורא, היינו את כל השיעור מה שרוצה להנות אותם. לכן אין הוא ושמו אחד. וזה פרוש, קודם שנברא העולם, היינו מטרם שנעשה את ההעלם וההסתר, שהוא בחינת הצמצום, שאז היה אור העליון ממלא את כל המציאות, ולא השאיר שום בחינת תענוג, שלא יהיה מגולה במקום הזה, הנקרא מלכות דאין סוף. מה שאין כן לאחר הצמצום, שהאור חזר, ולא האיר בבחינת המלכות, ונשאר מקום שעוד לא מגולה את ההטבה הנ"ל, היינו בשיעור שהיתה כבר מגולה בעולם האין סוף, לכן אי אפשר לומר שהוא להטיב, כי במקום הזה, יש הפרש בין הוא, שרצונו להטיב, לבין שמו, להמקום שצריכה להיות ההטבה. וההטבה עוד לא מגולה כמו שהוא ברצונו של המאציל.
ובגמר התיקון אז יהיה הוא אחד ושמו אחד, משום שאז כבר יהיו הנבראים ראויים לקבל את כל הטוב, מה שחשב בעדם. ממילא יהיה אחד, היינו בחינה אחד, שהוא רק להטיב. מה שאין כן לפני התיקון יש עוד מקום, שאין אחד, אלא שבמקום זה נמצא חסרון.