תוכן

שמעתי תש"ג
על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני, לכן אין דבר שהאדם לא ירגיש בו את מציאותו. אף על פי שמטרם שהרגיל את עצמו לא היה מרגיש שום הרגשה בדבר זה, מכל מקום על ידי התרגלות מגיע לידי הרגשה בדבר זה.
וצריכים לדעת שיש הפרש בין הבורא להנבראים, שאצל הנבראים יש בחינת מרגיש ומורגש, משיג ומושג, היינו שיש לנו בחינת מרגיש משותף עם המציאות, מה שאין כן מציאות בלי מרגיש, הוא רק הבורא יתברך בעצמו, שאצלו יתברך "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל" מה שאין כן להאדם, כל המציאות היא רק על ידי המרגיש את המציאות, וגם אמיתיות המציאות לא נערכת למציאות אמיתית אלא כלפי המרגיש את המציאות. ומה שהוא המרגיש זהו אמת, היינו אם הוא מרגיש טעם מר במציאות, ז"א שהוא מרגיש את עצמו ברע באיזה מצב שהוא נמצא בו, אז הוא מדבר לשון הרע על ההרגשה שלו, מבחי' מה שההשגחה העליונה משפיעה לו רע. ולכן נקרא בעת ההיא רשע, היות שמרשיע את קונו. היות שהבורא ית' נקרא טוב ומטיב, ז"א שמשפיע רק טוב לעולם, והוא מרגיש שנמצא בעולם שיש לו רק רע.
וזה ענין: "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמורי, או לצדיקי גמורי" היינו או שמרגיש טעם רע בעולם, או שמרגיש שנמצא בעולם שכולו טוב, שבגלל זה או שהוא מצדיק את המקום או ח"ו להיפך. נמצא שהכלל נמדד לפי הרגשתו, מה שאין כן הבורא יתברך, אצלו לא שייך כל אלה ההרגשות, כמו שנאמר בשיר היחוד (ליום שלישי): "כמו היית לעולם תהיה, חוסר ועודף בך לא יהיה" לכן כל העולמות וכל השינויים הם רק כלפי המקבלים, היינו לפי השגת האדם המשיג.