תוכן

ערב ר"ח שבט תשי"ח

א) "אולם שלח נא ידך, וגע אל עצמו, ואל בשרו וכו', אך את נפשו שמר" (איוב ב'). היינו שנתן לו השליטה על כל קניניו, אבל לא על הנפש, שענין נפש, היינו האמונה, בסוד גם נפש בלי דעת לא טוב, זאת אומרת שעל כל הדברים נתן לו רשות, שיוכל ליגע בו, אבל לא על בחינת אמונה.
כי כל הדברים שאדם רוכש, יכול להיות נגיעה לסטרא אחרא. והסטרא אחרא יכול לקטרג ולומר, שאין כוונתו לשם שמים. אבל על בחינת אמונה אי אפשר להיות לסטרא אחרא שום נגיעה, משום שכל היסוד של אמונה הוא למעלה מהדעת. ממילא אי אפשר להיות שם נגיעה להסטרא אחרא, כי כל הקשר שיש לסטרא אחרא הוא רק במקום שיש דעת, שם יש לו מקום להאחז. אבל במקום שלמעלה מהדעת אין לו שום פה.
ולכן, יוסיף דעת יוסיף מכאוב, היינו משום ששם יש מקום לנסיונות ויסורים. ולפי זה אל תחשוב לומר, למה לי להכנס בענינים שבדעת. על זה אומר הפסוק, גם נפש בלי דעת לא טוב. אלא מוכרחים לעסוק בבחינת קנינים גם כן, כי חכמת המסכן בזויה וצריכים גם כן לעשירות, כמו שכתוב אורך ימים מימינה ומשמאלה עושר וכבוד, שענין אריכת ימים היא דוקא בבחינת נפש, הנקראת אמונה, כי שם אין להסטרא אחרא שום נגיעה.
וזהו נקרא ימין, שאין שם שום פחד. מה שאין כן צד שמאל נקרא פחד יצחק, היינו בחינת עשירות וכבוד, יכול הסטרא אחרא לקטרג ולומר, שאינו לשם שמים, אלא שמקבל זה להנאת עצמו. אבל מכל מקום את שניהם צריכים, כמו שכתוב אם צדקת מה תתן לו. אלא שהקב"ה, שנקבל ממנו את כל הטוב, מה שהוכן בעדינו, היינו שמוכרחים לגלות את כל הנרנח"י, הנקרא בחינת עושר וכבוד.
כמו שכתוב: ר"ש אמר, האי דאיוב, לאו נסותא איהו דקב"ה, כנסותא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב והאלקים נסה את איוב וכו', דאברהם איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קב"ה, ואיוב לא יהיב כלום, ולא מסר ליה לקב"ה כלום וכו', דהא גלי קמיה דלא יכיל לקיימא ביה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא, (בא עמ' ט').
ויש לשאול, מהו ההבדל בענין הנסיון, אם זה בא מצד הקב"ה או מצד המקטרג? כי נתן טעם לכן לא נתנסה בידו דקב"ה דלמא לא יכול לעמוד בנסיון.
ויש לפרש על דרך צמצום ומסך: אם זה בא מצד הקב"ה, אזי אף על פי שהקב"ה מאיר לו את השפע בהתגלות, מכול מקום אם הוא רואה, שיש רצון עליון לסלק את עצמו מכל השפע ולעבוד רק בבחינת חסדים מכוסים. אזי תיכף הוא בוחר לעצמו את הדרך של חסדים מכוסים.
נמצא שהוא עומד בנסיון, היינו שעושה הכל מבחינת בחירה חפשית, היינו שיש לו ברירה להחזיק את השפע, משום שהנסיון בא מידו של הקב"ה, היינו שעומד במדרגת התגלות השפע, שזה נקרא ידא של הקב"ה. ואז, כשעומד בנסיון, היינו שעושה הכל מצד הבחירה, ולא מטעם הכרח, זה נקרא שהנסיון בא מצד הקב"ה.
מה שאין כן אם אין האדם מוכשר לעמוד בנסיון, היינו מצד בחירה, אז נמסר בידא דמקטרג. היינו מצד מסך, שהוא שליטה בכח, היינו שלוקחים ממנו את גלוי השפע. וזה נקרא בידא דמקטרג, היינו שהנסיון הוא בזמן הסתלקות, אם הוא מתרעם על מידותיו ית' או לא. נמצא בזה שכאן לא הבחירה על נתינת השפע בחזרה, כי זה נלקח ממנו לא מרצונו, ועל זה לא ניתן לו הבחירה, אלא כל הבחירה ניתן לו על אחר הסתלקות השפע.
ולפי זה יוצא, הנסיון מידא של הקב"ה נקרא, שהנסיון בא בזמן שיש לו השפע. והנסיון מידא דמקטרג נקרא, שהנסיון בא לאחר הסתלקות השפע. וזה על דרך שאמרו בזהר, ואהבת וכו' אפילו נוטל את הנפש דילך. וזה על דרך שאמר דוד, אני מעורר השחר, ואין השחר מעורר אותי. כי הוא מעורר את ההסתלקות ולא ההסתלקות מעוררת אותו לנסיון, להתרעם אחרי מידותיו כנ"ל.
כתוב (בא, אות ל'): ובדינא דקב"ה אתעביד על שסיבב את העבודה הקשה לישראל במצרים. (כנ"ל ט"ו), כי איוב מיועצי פרעה היה, ובזמן שפרעה היה וכשקם פרעה על ישראל היה רוצה להרג אותם, אמר לו איוב, קח את כספם ומשול על הגופים שלהם בעבודה קשה.