חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

ההבחן בין המציאות לקיום המציאות

תוכן

כל בריה, הן גשמי והן רוחני צריכה לידה וקיום במזון, שזה סוד המציאות וקיום המציאות.

וכשמסתכלים על כלל המציאות, הרי כולם משותפים מרוחניות וגשמיות, שהוא שכל וחומר בנושא אחד. ותבחין, אשר לבחינת הלידה נאסר המורכב ויתפשטו לגמרי זה מזה: ללידת גשמי צריכים התפשטות הרוחניות, וללידת רוחני צריכים התפשטות הגשמיות. משא"כ לבחינת הקיום של המציאות הנולד, אין צריך התפשטות המורכב, כי האוכל יוכל להשכיל בשעת תענוג, והשכל אינו דוחה כלל מתענוגו, כי המורכב אינו פסול בו.

והענין, כי המציאות נמשך מייחודו ית' (כנודע לעיל, שע"כ כל מיטב ההשגחה ניכרת בו), וכח הפועל בנפעל, וצריך גם כן המוליד להיות בלתי מורכב בעת המעשה. משא"כ קיום המציאות הוא משמרי הקליפות וס"א כנודע, וע"כ אינו צריך שום התפשטות[1].

והבן בענין התענוג של המולידים, שבתוקף כח התענוג מחיבור הגשמי, יפריד ומתפשט מכל בחינת הרוחניות, שהוא סוד 'לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ' (עי' מגילה י, ב), ועל כן כח הפועל בנפעל, ואין לך לידה שתהיה נמשכת בלי שמחה השלימה מתענוג השלם, וכיון שהשכל והחומר הם הפכיים ותענוגם בהפכיות, ע"כ נמנע כל מעשה הלידה בלי התפשטות המורכב[2].

וזה סוד 'רַב כַּהֲנָא גָּנֵי תְּחוֹת פוּרְיָא דְּרַב (כל רב מבבל[3]), אָמַר, דָמֵי פּוּמֵיהּ דְּמַר, כְּדְּלָא טָעִים תַּבְשִׁילָא מִיּוֹמוֹי'[4]. פירוש, שהרגיש בו שנתפשט מרוחניותו לגמרי. 'אָמַר לוֹ פּוּק מֵהָכָא, לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא'. פירוש, שלימד לו סוד הצניעות (שזה סוד 'עמד וגנזו לעתיד לבא'[5]), אשר שום רוחני אסור ופוסל להיות בעת בריה גשמית. וכיון שהרואה מורכב מרוחניות, גם הוא אסור ופוסל ענין זה, ועל כן צריך לצאת. והבן זה.

ובזה תבין הפסוק (ישעיה נה, יב) 'כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון'. כי ענין הדביקות בו ית' דומה לבחינת בריאת המציאות (שרק זה נמשך מיחודו כנ"ל), וע"כ כמו שלא יצוייר לידה בלי תענוג השלם, כן לא יצוייר הדביקות בו בלי תענוג.

כי 'צַדִּיקַיָא אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְשְׁכִינְתָּא אִיהִי שְׁכִינְתָּא אִיהִי מִלְּגָאו'[6], ומזדווגת בקוב"ה להולדת הנשמות ובריות הרוחניות, ועל כן אין הנצחיות מתפעל כלל מהזמנים וצורת התענוג, בסוד 'לא היה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ' נוהג בצורתו אז תמיד בתענוג ושביעה[7], כי בו בחר לשכן שמו שם, וצריך לעלות רק שם, ולהתדבק בו שם למלאות התענוג בשיעור השלם.

ובזה תבין שההרגל מכבה התענוג. כי צורה חדשה יש לו עכ"פ איזה יחס אל המציאות ולידה כנ"ל, כי יש לך בו חידושו שעכשיו נולד, ולכן כח הפועל בנפעל[8]. משא"כ בהרגלו בו ירחק מצורת הפועל, כי הרוחני אינו בעל הרגל שיתארך באריכות הזמן.


[1] עי' בזה במאמר מבוא אות נא.

[2] עוד בענין זה עי' במאמר פד.

[3] זוהר חדש ספרא תנינא: "כל רב מבבל, כל רבי מארעא דישראל". כפשוטו, התואר 'רב' ניתן לאמוראי בבל, ואולי התכוון רבינו כאן לרמוז לפסוק בראשית יא, ט: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ", היינו שבבל הוא לשון בלבול ועירוב ומורכב, וכפי הענין כאן.

[4] ברכות סב, א. תרגום: רב כהנא שכב תחת מיטתו של רב, אמר, דומה פיו של רב כמי שלא טעם תבשיל מימיו. אמר לו רב, צא מכאן, אין זה דרך ארץ. עי"ש.

[5] חגיגה יב, א: "אמר רבי אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן... ולמי גנזו, לצדיקים לעתיד לבא".

[6] זוהר תרומה אות תרפ, וז"ל בהסולם: "כשהאדם רואה את הצדיקים או הכשרים שבדור, ופוגש בהם, ודאי הם פני השכינה, למה נקראים פני השכינה. משום שהשכינה מסתתרת בתוכם, השכינה היא בהם בסתר, והם בגלוי. משום שהשכינה, אלו הקרבים אליה, נקראים פנים שלה. ומי הם הקרבים אליה. הם אלו שהיא מתתקנת עמהם להראות אל מלך העליון, ז"א. דהיינו המעלים מ"ן ליחד קב"ה ושכינתו".

[7] ענין תענוג ושביעה הנוהג ברוחניות עי' במאמר ב' ובהערה ו' שם שמבואר שזה יתכן רק בתענוג הנובע מרצון להשפיע, משא"כ בגשמיות השביעה מכבה את התענוג.

[8] ביאר לעיל שלפועל היה שמחה ותענוג בהולדה, ולכן כך הוא גם בנפעל.