תוכן

כל בריה, הן גשמי והן רוחני צריכה לידה וקיום במזון, שזה סוד המציאות וקיום המציאות.

וכשמסתכלים על כלל המציאות, הרי כולם משותפים מרוחניות וגשמיות, שהוא שכל וחומר בנושא אחד. ותבחין, אשר לבחינת הלידה נאסר המורכב ויתפשטו לגמרי זה מזה: ללידת גשמי צריכים התפשטות הרוחניות, וללידת רוחני צריכים התפשטות הגשמיות. משא"כ לבחינת הקיום של המציאות הנולד, אין צריך התפשטות המורכב, כי האוכל יוכל להשכיל בשעת תענוג, והשכל אינו דוחה כלל מתענוגו, כי המורכב אינו פסול בו.

והענין, כי המציאות נמשך מייחודו ית' (כנודע לעיל, שע"כ כל מיטב ההשגחה ניכרת בו), וכח הפועל בנפעל, וצריך גם כן המוליד להיות בלתי מורכב בעת המעשה. משא"כ קיום המציאות הוא משמרי הקליפות וס"א כנודע, וע"כ אינו צריך שום התפשטות[1].

והבן בענין התענוג של המולידים, שבתוקף כח התענוג מחיבור הגשמי, יפריד ומתפשט מכל בחינת הרוחניות, שהוא סוד 'לא היתה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ' (עי' מגילה י, ב), ועל כן כח הפועל בנפעל, ואין לך לידה שתהיה נמשכת בלי שמחה השלימה מתענוג השלם, וכיון שהשכל והחומר הם הפכיים ותענוגם בהפכיות, ע"כ נמנע כל מעשה הלידה בלי התפשטות המורכב[2].

וזה סוד 'רַב כַּהֲנָא גָּנֵי תְּחוֹת פוּרְיָא דְּרַב (כל רב מבבל[3]), אָמַר, דָמֵי פּוּמֵיהּ דְּמַר, כְּדְּלָא טָעִים תַּבְשִׁילָא מִיּוֹמוֹי'[4]. פירוש, שהרגיש בו שנתפשט מרוחניותו לגמרי. 'אָמַר לוֹ פּוּק מֵהָכָא, לָאו אוֹרַח אַרְעָא הוּא'. פירוש, שלימד לו סוד הצניעות (שזה סוד 'עמד וגנזו לעתיד לבא'[5]), אשר שום רוחני אסור ופוסל להיות בעת בריה גשמית. וכיון שהרואה מורכב מרוחניות, גם הוא אסור ופוסל ענין זה, ועל כן צריך לצאת. והבן זה.

ובזה תבין הפסוק (ישעיה נה, יב) 'כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון'. כי ענין הדביקות בו ית' דומה לבחינת בריאת המציאות (שרק זה נמשך מיחודו כנ"ל), וע"כ כמו שלא יצוייר לידה בלי תענוג השלם, כן לא יצוייר הדביקות בו בלי תענוג.

כי 'צַדִּיקַיָא אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְשְׁכִינְתָּא אִיהִי שְׁכִינְתָּא אִיהִי מִלְּגָאו'[6], ומזדווגת בקוב"ה להולדת הנשמות ובריות הרוחניות, ועל כן אין הנצחיות מתפעל כלל מהזמנים וצורת התענוג, בסוד 'לא היה שמחה לפניו כיום שנבראו בו שמים וארץ' נוהג בצורתו אז תמיד בתענוג ושביעה[7], כי בו בחר לשכן שמו שם, וצריך לעלות רק שם, ולהתדבק בו שם למלאות התענוג בשיעור השלם.