תוכן

שמעתי תמוז תש"ד
הנה הכתוב אומר: " ונסו הצללים". וצריך להבין מהם הב' צללים.
והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', נבחן זה כמו צל המסתיר את השמש. ויש ב' בחינות: א) שעדיין יש לו היכולת להתגבר על החשכות ולהצדיק את ה', ולהתפלל שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש שה' מסבב לו כל זה בכדי שיגלה את תפילתו ויחשוק להדבק בו ית', שרק על ידי היסורים שהוא מקבל ממנו ית', והוא רוצה להחלץ מצרתו, אז כל מה שביכלתו הוא עושה. לכן כשמקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה התרופה הידועה, היינו להרבות בתפילה. נמצא שבמצב כזה עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'. ב) כשהוא בא לידי מצב שכבר אי אפשר לו להתגבר ולומר שכל היסורים והמכאובים שהוא מרגיש הוא מצד שהשי"ת סבב לו כך, ובא לידי מצב של כפירה ח"ו, ונמצא שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו, ואז כבר אין לו היכולת להתפלל. וזה פירוש ונסו הצללים, היינו שהצללים יעברו מהעולם.
וצ"ל הקליפה נקראת "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". משא"כ צל דקדושה נקרא: "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי", היינו שאומר שכל ההסתרות שהוא מרגיש הוא משום שרצון ה' הוא, בכדי שיעבוד אותו למעלה מהדעת.
נמצא שאינו מתפלל שהצללים יעברו מעליו, אלא כל מה שהוא מרגיש הוא אומר שרק עבודה בצורה שכזאת היא רצון ה' ומאי איכפת ליה. משום שכל כוונתו היא בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, אם כן מה שנרצה בעיניו ית' שהוא ירגיש מציאות כזה הוא מסכים בלב ונפש. וזה נקרא "חמדתי", זאת אומרת שהוא חומד למצב כזה שיוכל לעשות איזו התגברות לו ית'.
ונמצא שבשעה שאפילו להתפלל לא יכול, הוא מסיבת החטא, שמענישים אותו, משום שלא שמר את ההתעוררות שנתנו לו על ידי היסורים.