תוכן

תשמ"ו מאמר כד
כתיב (משלי טו, כז) ושונא מתנות יחיה. משמע מכאן שאסור לקבל מתנות, אחרת זה גורם ההיפך מחיים. א"כ איך העולם מקבל מתנות, אחד מהשני, וכמו כן יש להקשות מ"ש הקב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיע אותם (ביצה טז,).
אנו רואים מה שמקובל, שמדרך העולם הוא, שהאדם יכול לבקש מהשני, שיתן לו צדקה, אבל אף פעם לא ראינו, שמישהו יבקש מהשני מתנה, דוגמא, אנו רואים שיש לפעמים שלפני פסח שהאדם צריך להכין לעצמו מצות ויין וכדומה על פסח, אז הוא הולך לגבאי הצדקה או לאיזה עשיר, ומבקש ממנו שיעזור לו בהכנסת מצרכים לפסח, ומספר לו את מצבו הדחוק שבו הוא נמצא, והוא מקבל את מבוקשו.
אמנם עוד לא ראינו שמי שהוא יכנס לחבירו ויגיד לו שהוא מבקש ממנו מתנה, היינו, היות שאשתו מבקשת ממנו היות שעכשיו לפני פסח אז היא רוצה שיקנה לה טבעת יהלום לכל הפחות ששוה מאתים דולר, ולספר לחבירו היות שמצבו הוא עכשיו דוחק ואין אפשרות בידו שיקנה את הטבעת מה שהיא רוצה, אי לזאת הוא רוצה שחבירו יתן לו כסף בתור מתנה לקנות את הטבעת לאשתו על החג הפסח.
וגם לא שמענו שיהיה באיזה עיר סדר של גבאי מתנות, היינו שיהיה מסודר בעיר גבאי צדקה, וכמו"כ גבאי מתנות, אלא מדרך העולם הוא שמתנות נותנים, ולא מבקשים, היינו שמי שהוא אוהב את השני אז מתעורר בו חשק להנות אותו וזהו הסיבה שנותן לו מתנה ולא שייך לומר כאן שמבקשים מתנות, ושיהיה מקום מיוחד בעיר שנותנים מתנות.
אולם יש להבין, מה הוא הסיבה אמיתית, שלא מבקשים מתנות, וצדקה כן מבקשים, ויש סידור בכל עיר שעוזרים לכל אלה שנצרכים לעזרה, שיהיה להם ממה לחיות, שיוכלו להתקיים בעולם, וכיום הוא מסודר בכל מדינה שיש משרד של עזרה הדואג לאלה הנצרכים.
הסיבה היא פשוטה מאד, כי יש הבדל בין הכרחיות למותרות, מה שהאדם מוכרח לקבל כדי שיוכל להתקיים בעולם, אחרת היינו אם לא יקבל את הסיוע הדרוש, אין לו זכות קיום בעולם, ע"ז אמרו רז"ל, (סנהדרין לז,) כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא, הכוונה היא על ההכרחיות, אחרת אינו יכול להתקיים, וע"ז אין האדם יכול לותר ולא לבקש עזרה, כי כל אשר לאדם יתן בעד נפשו.
ומשום זה, האדם לא מתבייש לבקש צדקה היות שזה ענין פקוח נפש, פחות או יותר, והשני היינו הנותן, ג"כ מבין שכדאי לתת לו את מבוקשו, ומה שהענין יותר קרוב לפקוח נפש, אז המקבל תובע יותר בפה מלא, וכמו כן הנותן, מתעניין במצב של המקבל, ומה שהוא יותר רחוק, מפקוח נפש גם הנותן מטפל במצבו של המקבל, בקרירות, אבל הכל הולך על מסלול של הכרחיות.
משא"כ במותרות, המבקש למותרות מתבייש לבקש, וגם הנותן, אין שומע למי שהוא מבקש מותרות, ומשום זה, יש להבחין בין צדקה, למתנה. כי בצדקה בא התשובה על תביעת המקבל, היינו אם המקבל צדקה מבקש, אז נותנים לו, נמצא שצדקה בא על ידי התעוררות התחתון, היות שהוא מרגיש בחסרונו, זאת אומרת שבזמן שהוא רואה שאינו יכול להתקיים בעולם בלי עזרת הנותן, אז אין המקבל מתבייש אלא הולך ומבזה את עצמו, בפני הנותן, והוא מטעם שאין לו ברירה אחרת.
אמנם מתנה בא הכל מצד הנותן, זאת אומרת אם הנותן מתעורר, שיש מה לעשות לגלות את האהבה אצל אוהבו, אז הוא שולח לו מתנה, נמצא לפי"ז שמתנה בא מצד התעוררות העליון המשפיע, משא"כ צדקה בא מצד התעוררות המקבל, והמקבל, צריך ללכת להנותן ולתת לו להבין את צורך הצדקה מה שהוא דורש ממנו, ובשיעור שהמקבל יכול לתת להבין את הצורך הנחוץ לו שיבוא לעזרתו, ובשיעור שיכול לתת לו להבין שזה ענין הכרחי מאד מאד, אז הוא מקבל יותר את מבוקשו מצד הנותן.
אולם הטעם העיקרי הוא, כמו שאנו לומדים, היות שכל מה שאינו נמצא בשורש, וכשאנו צריכים להשתמש עם דבר זה אנו מרגישים בזה אי נעימות. כמ"ש (בהסתכלות פנימית אות יט חלק א) וז"ל בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו ולכן כל הענינים הנוהגים בהשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם וישנא אותם, וכו' עכ"ל.
נמצא שענין קבלה לא נוהג בשורשנו, לכן בזמן שהאדם צריך להיות מקבל הוא מרגיש בושה שהוא אי נעימות משום שזה לא נהוג בשורשינו ומשום זה, כשאדם נצרך לעזרת חבירו, אם הוא דבר הכרחי, אז אומרים, אין ברירה, כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש, אבל בענין פקוח נפש יש הרבה הבחנות, אי לזאת כל דבר שהוא הכרחי, אז סובלים את הבושה, ומבקשים עזרה, והיות שענין הכרחי לא אצל כל אחד ואחד הוא שוה אלא לכל אדם יש מידה אחרת, זאת אומרת מה שנחשב לגבי אדם זה למותרות יכול להיות לגבי השני הכרחיות, אי לזאת קשה לקבוע את הגבול, מה נקרא מותרות, ומה נקרא הכרחיות, כי הגם שאפשר לומר, אם הוא רוצה איזה דבר, שאפשר לחיות בלי זה, נאמר שהוא מותרות, ואם אי אפשר לחיות בלי זה נקרא הכרחיות, גם זה אי אפשר להיות מודד במאה אחוז, דוגמא כמו שמצינו בחז"ל (כתובות סז, ב) ההוא דאתא לגבי דרבי נחמיה, אמר ליה במה אתה סועד, אמר ליה, בבשר שמן ויין ישן, רצונך שתגלגל עמי בעדשים, גלגל בעדשים, ומת. רואים אנו ממעשה זו, שהגם שבשר שמן ויין ישן הוא בטח מותרות אליבא דכולא עלמא, מ"מ אצל אדם זה היה זה ההכרחיות, עד כדי כך שמסיבה זו הוא מת.
ועוד אנו רואים שם בדברי חז"ל, וז"ל, ת"ר "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,) די מחסורו: אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו, אשר יחסר לו: אפילו סוס לרכוב, ועבד לרוץ לפניו, אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
מכאן אנו יכולים לראות לפי דרשת חז"ל על הפסוק אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו הכל נכנס בגדר חסרון, ולא בבחינת מותרות, כי כאן המדובר בעני, כמו שהביא הגמרא, שלקח הלל עני בן טובים וכו', וזה ודאי מה שנותנים לעני נקרא צדקה היינו בחינת הכרחיות, וכשהוא אפילו סוס לרכוב ועבד רץ לפניו משמע ג"כ נקרא הכרחיות, א"כ אין לנו לומר גדר שעד כאן נקרא הכרחיות, ומכאן ולהלאה, נקרא מותרות.
נמצא לפי"ז אשר העני יכול לבקש שיתנו לו בתור צדקה, דבר מה שלגבי אחרים נקרא זה מותרות. זאת אומרת מה שאמרנו שהעני מבקש צדקה ואין לו כל כך בושה משום שאצלו הצדקה דבר הכרחי, אבל אין לנו להבחין בין צדקה למתנה שנקרא מותרות, אלא שזה תלוי לפי אופי של האדם, ולכל אדם יש לו מדה מצד עצמו, לקבוע מה שנקרא הכרחיות, ומה שנקרא אצלו מותרות, מחמת, שהוא דבר שיכולים לחיות בלי זה, ואין להעני כל כח אומץ לבקש מהשני לכן נכנס זה בגדר מתנה, ושזה באה לו רק מצד התעוררות הנותן.
אבל מי יכול לקבוע אם דבר זה שהאדם מבקש מחבירו, אם זה נכנס בגדר צדקה או מתנה, זה רק ה' יודע את שיעורו של האדם, שנאמר שעד כאן נקרא הכרחיות, ומכאן ולהלאה נקרא מותרות.
ועכשיו נדבר אותו מושגים בענינו עבודה. שאנו צריכים להבחין, בעת התפלה כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, בעבודה, אם הוא מבקש מה' צדקה היינו הכרחיות, שבלי זה אומר לה' אין לו טעם בחיים, היינו שמרגיש שהוא בעירום וחסר כל, הן מתורה והן ממצות, והוא מרגיש בעצמו שאין בו שום ניצוץ של אמת, וכל המעשים שלו בנויים על צביעות ושקר, היינו שכל הבסיס שהוא בונה את בנין הקדושה שלו, הוא על יסוד של אהבה עצמית, ומרגיש שכל יום הוא הולך אחורנית, במקום שהוא היה צריך להתקדם, והוא רואה את ההיפך, היינו כשהתחיל להכנס בעבודת הקודש, היה מרגיש יותר חשיבות בתורה ועבודה וזה היה הסיבה, שקבל על עצמו מטעם שכדאי להתרחק מהבלי עולם הזה, ולהתדבק בתורה ומצות, שזה יביא לו אושר וטעם בחיים, וההתלהבות שלו היה בשיעור גדול שעכשיו הוא לא מבין מאין לקח את הכוחות האלו, זאת אומרת עכשיו אם הוא היה בא איש ואומר לו תעזוב ותתרחק מהבלי עוה"ז, ותכנס לעבוד עבודת הקודש, בטח שלא היה יכול לשמוע בקולו, במצב שהוא נמצא עכשיו הן מבחינת השכל, והן מבחינת הרגשה.
ובטח הוא צריך לומר לעצמו, שאז היה לו אמונה ובטחון, ועכשיו הוא רחוק מכל אלה, משא"כ אז, נמצא שכל זמן הזה, שהוא היה עוסק בעבודה, הי' בכדי שיתקרב אל האמת, שהוא דביקות ה', והיה משתוקק לזה, אולם עכשיו הוא נמצא, במצב עשר מעלות אחורנית, זאת אומרת חסר לו עכשיו ההתלהבות לתורה, וחשיבות התורה, ומכל שכן, תפילה, אין לו השתוקקות לתפילה, כי הגוף אומר לו מה יתן לך בזה שאתה מתפלל הלא אתה רואה בעצמך, שכל מה שאתה רוצה לתת, יותר עבודה אתה הולך יותר למטה, א"כ עבודה זו למה לי, א"כ איך אדם יכול לתת יגיעה במקום שרואה שאי אפשר להתקדם, אף שעל וצעד קדימה, והיות שענין מנוחה, נותן לאדם הנאה, ואין האדם מסוגל לוותר על המנוחה, אלא בזמן שיודע שירויח הנאה יותר גדולה או דבר יותר נחוץ, נמצא שאז יש לו סיבה לוותר על המנוחה, אבל לא סתם בלי שום תמורה, א"כ בזמן שהוא רואה שע"י היגיעה שהוא נתן, לא הרויח כלום, מה שהיה בדעתו להרויח, ומשום זה נאבד לו עכשיו כח עבודה, והוא נשאר באפיסת הכוחות ומסתכל על עצמו, ואומר שאם היה מי שהוא שהיה בא אליו ואמר לו, תדע לך שאתה בעוד כמה זמן חדשים או שנים אתה תגיע למצב של יאוש, היינו שלא תהיה בידך שום התקדמות אלא להיפך, היינו שכל שנה אתה תהיה במצב של יותר שופלות מכפי שאתה מרגיש עכשיו שאתה הוא בשפלות שמשום זה, אתה רוצה להכנס בעבודה של אמת, בכדי להגיע להמטרה של אמת שבשבילה נבראת, לכן אני אומר לך שחבל על היגיעה שלך, כי אני מכיר הרבה אנשים שחשבו כמו שאתה חושב, שרק שאתה תתן קצת יגיעה, תיכף אתה תראה פירות היינו התקדמות משהו בעבודה של אמת. אז הייתי משיב לו שאתה שייך למרגלים שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, בדיוק כמו שמפרש הזה"ק. (שלח דף כב ובהסולם אות סג) וז"ל וישובו מתור הארץ, ישובו, היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום אל ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה, והבית ריקם, וכו', ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגיעים כל כך, ויספרו לו ויאמר וכו', הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו, וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה. עכ"ל.
זאת אומרת הוא אומר עכשיו אחר כמה זמן של עבודה, שאם המחשבות האלו היה באים אליו בזמן תחילת העבודה, היינו בזמן שקבל על עצמו, שצריכים לצאת מהמצב הרגילות הנקרא מצות אנשים מלומדה, ולהיות בין עובדי ה' באמת, היה אומר אל המחשבות האלו, אתם שלוחים של המרגלים, ולכן אתם באים אלי בכדי לעכב אותי מלהכנס לארץ דקדושה, הנקרא עבודת הקודש ולא היה שומע בקולם, ועכשיו הוא רואה, שהוא בעצמו מרגיש את טענת מרגלים, ועכשיו, הם נראים בעיניו שזה הוא לא טענת מרגלים, אלא זוהי טענת עצמו, היינו שהוא מרגיש שכל מה שהוא מרגיש הוא אמת.
וכפי שאמרנו לעיל, מתעוררת השאלה מהו האמת, האם בתחילת העבודה, הוא היה במדרגה יותר גבוה מכפי שהוא נמצא עכשיו לאחר כמה שנים של עבודה ויגיעה, א"כ מה יש לומר על מצב כזה, שכל עבודתו היה לריק, ולא סתם לריק, כי לריק משמע שהוא לא הרויח כלום, והוא נמצא באותו מצב שהיה בו מטרם שהתחיל לכנס לעבודת הקודש בעמ"נ להשפיע.
אולם כאן איננו כך אלא הפסיק וירד מהמצב הקודם, היינו שחסר לו החשיבות וההתלהבות לתורה ומצות, חסר לו המרץ והבטחון שהיה לו אז וכהיום הוא מסתכל על עצמו בבחינת לא איכפת לי שום דבר, ולכאורה האדם צריך לומר שירד ממצבו הקודם, היינו מזמן תחילת עבודתו.
ובאמת אינו כן, כי כפי הכלל שאין אור בלי כלי, שפירושו שאין הבורא ממלא להתחתון את חסרונו אם אין לו חסרון אמיתי, וחסרון לא נקרא דוקא שחסר לו הדבר, היינו שאין לו, וזהו כמו שכתבתי משל על זה (במאמר ו) למשל שהיה בחירות בהמדינה, לבחר בנשיא מדינה, והיה שני מעומדים להיות לנשיא המדינה, והיה כמה עסקנים שעבדו בבחירת שכל אחד היה רוצה שיבחרו בהנשיא מה שהוא רוצה ולבסוף בחרו במי שהוא, עכשיו נעשה חשבון בענין החסרון, מי הוא שמרגיש, שהוא לא נשיא, כי סוף כל סוף אין כאן אלא נשיא אחד וכל בני המדינה יש להם חסרון, שצריכים לומר שהם אינם נשיאים.
ומ"מ יש להבחין בענין החסרון, במידת הכאב מה שמרגישים בזה, שהם אינם נשיאים, כי סתם בני המדינה צריך לומר אעפ"י שאין הם נשיאים אבל לא מרגישים שום חסרון בזה. ואלו שעוסקו את מי לעשות נשיא ועשו נשיא אחר מכפי שהם חשבו יש להם כאבים מחסרון הזה שלא נעשה נשיא, את מי שהם עבדו בשבילו, אבל יסורים אמיתים יש דוקא לאותו אדם שהוא חשב שיעשו אותו לנשיא והשקיע כוחות, איך לנצח את הבחירות, שהבני מדינה יבחרו בו, ולבסוף בחרו ביריבו, הוא מרגיש את היסורים האמיתים ועליו יכולים לומר שהיה לו חסרון אמיתי להיות לנשיא, מטעם שהוא השקיע כוחות לזה, ולפי הכוחות שהשקיע, כך באותו שיעור מורגש היסורים.
ובהאמור יוצא לנו כאן בעבודת ה', הגם שתחילת עבודתו היה לו מרץ ובטחון וחשיבות גדולה לתורה ולתפילה, מטעם שהיה לו אז חן דקדושה שהרגיש שעבודת ה', הוא דבר חשוב, אבל זה עוד לא נקרא חסרון, שהבורא ימלא את החסרון הזה שנקרא דביקות ה', מטעם שבחינת חסרון וכאב שאין לו דביקות בה', עוד לא היה מורגש בו, מטעם שעוד לא השקיע כוחות לזה, כי אז רק התחיל בעבודה, משא"כ כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות ואינו רואה מלוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים בזה שהוא השקיע כוחות ואינו רואה שום התקדמות, בעבודה שלו ואז מתחילים המחשבות לבוא בזה אחר זה, לפעמים בנצוצי יאוש ולפעמים מתחזק ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה, עד שנצטבר בו חסרון אמיתי שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות שמעליות וירידות האלו משאירים אצלו, כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא כלי, אז באה אליו מלוי מצד ה' היות שיש לו עכשיו כלי אמיתי.
נמצא לפי"ז מה שהוא רואה שעכשיו לאחר כמה שנות עבודה, הוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה', נמצא לפי זה שכל פעם הוא מוכרח לראות איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי הנקרא חסרון אמיתי, שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש בזה שאין לו המלוי הנקרא כאן דביקות בה', שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא ית', ומטרם שנגמר החסרון, בבחינת השלימות, אי אפשר שיבוא המלוי בשלימות, וידוע שמלמעלה באה תמיד דבר שלם א"כ גם החסרון צריך להיות בכל השלימות, היינו שירגיש כאב וחסרון בזה, שאין לו שום דבר, היינו שמרגיש שאין לו תורה ואין לו עבודה ולא יראת שמים.
הגם שמבחינת המעשה, הוא עוסק במצות ולומד תורה וקם לפנות בוקר ונזהר בדברים קלות כבחמורות, ולגבי אנשים אחרים אם היו עושים מה שהוא עושה, הם היו נחשבים בעיניהם כצדיקים גמורים, אבל הוא מרגיש עצמו ריקן מכל, מסיבות שהיות שהוא רוצה שיזכה בדביקות ה', ולזה האדם צריך שיהיה לו מחשבה אחת היינו שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע, והוא רואה שענין זה הוא אצלו ממנו ולהלאה, א"כ הוא אומר לעצמו, מהו כל הרויח שלי שאני עוסק בתורה ומצות שכל החשבון שלי היה שעי"ז אני אגיע לידי דביקות בה', ולזה איננו רואה שהתקרבתי במקצת, אלא להיפך כנ"ל. א"כ אין אדם זה מבקש מותרות, אלא פשוט הכרחיות שיהיה לו במה להחיות את נפשו בקצת רוחניות, שלא יהיה מושקע באהבה עצמית.
נמצא לפי"ז שהוא מרגיש עצמו, שהוא כל כך ריק מרוחניות, משא"כ שאר אנשים, אין להם ההרגש הזה שהם מרוחקים מרוחניות, אלא אנו רואים ששאר אנשים אם יש להם היכולת להתפלל כל יום עם מנין, הרי מרגישים עצמם לשלמים, ובפרט אלו אנשים אחר יום עבודה הם באים עוד ללמוד דף היומי, בטח שהם מרגישים את עצמם לשלימים, ואין להם שום דרישה שה' יעזור שיהיה לו כח ללכת בדרך ה', אלא שהם מתפללים שה' יעזור להם שיוכלו להמשיך את הקביעות שלהם, אז כבר יש להם סיפוק בחיים.
ומכש"כ אלו שתורתן אומנתן, בודאי הם מרגישים שהם שלמים ומהללים תמיד לה' בזה, שנתן להם שכל ורצון שלא יהא חלקם עם יושבי קרנות, והגם שמתפללים לה' שיעזור להם על מה ששמעו שיש ענין של לשמה, אבל זה נחשב אצלם למותרות, כי עיקר תורה ומצות הם מקימים, אלא שחסר ענין של עבודה לשמה, זה נכון שצריכים לעסוק לשמה, אבל זה שייך ליחידי סגולה, לכן יוצא אפילו שמתפללים שה' יזכהם שיוכלו ללמוד תורה לשמה, אבל זה נחשב אצלו לדבר מותרות, ולא הכרחיות שב"ה הם מרגישים עצמם שהם מנבחרי העם שהם נמצאים באוהלי של תורה, ושאצלם תורתן אומנתן.
ובהאמור יוצא אותו דבר, ששני אנשים מבקשים מה' שימלא את בקשתם, יש להבחין, בין אדם לחבירו, לא עם התפלה, אלא עם סיבת התפלה, אחד רוצה את הדבר הזה, מטעם שחשקו נפשו למותרות, נמצא שהוא מבקש מתנה, אבל אינו מן הנימוס לבקש מתנות, אי לזאת לא יכולים למלא את בקשתו, כי מתנות לא מבקשים אלא שזה באה רק מצד הנותן, זאת אומרת הנותן מתעורר, לתת להמקבל מתנה, ומשום זה יוצא שהתחתון הוא מלא תערומות, מדוע אין הקב"ה שומע תפלתו, היות שכל יום הוא מתפלל על מתנות, ואין שומעין אותו, ומשום זה הוא טוען שהעליון הוא ח"ו לא בסדר, אבל העליון טוען שהתחתון לא בסדר היות שהוא בוכה שיתנו לו מתנות, שמה שהוא חושב שחסר לו הוא רק אצלו בבחינת מותרות, לכן אם הוא יתקן את עצמו, ויראה את האמת היינו מה שהוא דורש הוא בחינת הכרחיות, שהוא בחינת צדקה, וצדקה כן נותנים ע"י התעוררות של תחתון, כמקובל שהעני מבקש, ובשיעור שהבקשה הוא יותר הכרחיות היא מתקבלת ביותר.
וזהו מה שמבואר לעיל (כתובות סז, ב) שיכול להיות בשר ויין שהוא אצל כל אדם בחינת מותרות, מ"מ אצל האדם שבא לגבי דרבי נחמיה, היה זה הכרחיות, וראיה לדבר שנתן לו מאכל עדשים ומת.
ובזה נבין מדוע אנו רואים לאחר שהאדם השקיע הרבה יגיעה בכדי להגיע לדביקות ה', ובסופה של דבר הוא רואה שהוא נעשה יותר גרוע, מכפי שהיה מטרם שהתחיל לעבוד, בעבודת הקודש לתקן את עצמו, זאת אומרת כאילו התיקונים שהוא עשה היו בחינם ללא תועלת, אלא להיפך כנ"ל.
והתשובה הוא כי באמת הוא הלך הרבה קדימה, אלא שיש להבחין בין התקדמות להאור, או התקדמות להכלי, כי מטבע של האדם להחשיב את התקדמות להאור כי רק להאור האדם משתוקק, נמצא בדברים שאינם מאירים, לא מענין אותו כלום, כי מה יתן לו אם יהיה לו חסרון גדול, כי יש כלל כי האדם משתוקק לדברים שמביאים לו תענוג, לכן כשרוצה לדעת אם הוא התקדם, אז הוא מסתכל עד כמה שהוא קרוב להאור.
אבל האמת הוא, שאין אור בלי כלי, א"כ הוא צריך מקודם להתקדם להכלי, היינו שיש ענין התקדמות בחסרון, שבתחילת עבודתו עוד לא היה לו מגולה את חסרונו, אלא שהיה משתוקק להאור, והגם שגם אז היה לו חסרון בזה שאין לו האור אבל זה דומה לענין שנוהג אצל אנשים, שלפעמים שנאבד לו איזה חפץ חשוב, ושהוא שוה אצלו בערך של ריוח של שעה אחת, לפי מה שהוא מרויח ליום, נגיד דרך משל שהוא מרויח שמונה דולר ליום, אז פחות מדולר לשעה לא יעבוד אלא יותר חשוב לו המנוחה, אבל נאבד לו חפץ ששוה דולר הוא מסוגל לחפש שעתיים עד שימצא אותו, ומתעורר השאלה מדוע הוא עובד עכשיו שעה בכדי להרויח חצי דולר, והתשובה הוא, שיש הבדל בין מניעת הריוח, להפסד מקרן, כי מה שיש בידו, והוא מפסיד, אפילו דבר קטן חשוב לו היות שזה, הוא כבר היה ברשותו ונאבד לו, משא"כ דבר, שהאדם לא השיג אותה, דוקא דבר גדול, כדאי להתיגע עליו, אחרת המנוחה יותר חשובה אצלו.
אותו דבר אצלנו, בשעה שהיה לו רצון להגיע לדביקות ה', החסרון הזה נקרא מניעת הריוח, היינו שיש לו חסרון אולי לא ירויח לכן הוא הולך לעבוד וזה עוד לא נקרא חסרון אמיתי שיהא ראוי להתלבש בו השפע עליונה.
משא"כ אם כבר השקיע כמה שנות עבודה, זה דומה להפסד מקרן, היינו הפסיד כמה שנות יגיעה ולא הרויח כלום אז החסרון הזה נבחן לחסרון משום שחסרון זה מוליד לו יסורים וכאבים.
הרי אנו רואים שענין זה שהשקיע הרבה יגיעה והיה בדעתו שתיכף יעזור לו ה' ויזכה לדביקות בו ית', אז הולך ומתקדם בענין חסרון לדביקות, מטעם שהשקיע הרבה יגיעה, ומשום זה כל כמה שהוא רואה, שהוא מרבה יגיעה, הוא רואה תיכף ההיפך מזה, איך שהגוף מתנגד בכלל, לענין השפעה, אז מתרקם בו ענין שהוא צריך לעזרתו ית', שיעזור לו ואינו מבקש אז מותרות, אלא שהוא רוצה להיות יהודי פשוט מאמין בה', שהוא ית' השם שלו נקרא טוב ומטיב, והוא רוצה לשבח להבורא, ולומר אליו ברוך שאמר והיה העולם, בתכלית הפשטות בלי שום השגת גדולות, על תורה ומצות, עם כוונות, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, שיוכל לשבח את הבורא ולתת לו תודה על מה שברא אותו.
והיות שעכשיו הוא רואה שאין לו אפילו התשוקה לתורה ועבודה, כמו שהיה לו מטרם שהתחיל לעבוד, וזהו משני סיבות שהם אחד, א', סיבת כניסתו לקבלת עליו עול תורה ומצוות, היה בנוי על כלים דקבלה, אז הגוף היה משתוקק, לקבל הטוב ועונג, בבחינת מה שהרגיש, שיש לקבל מרוחניות יותר סיפק בחיים, היינו שהרצון לקבל יהיה לו מה לקבל, כי התענוגים גשמיים, לא נתנו לו סיפק בחיים, משא"כ עכשיו שנכנס לעבוד בעמ"נ להשפיע, על זה הגוף שלו מתנגד, כי הגוף מסכים לתת יגיעה במקום שהגוף יוכל להרויח משא"כ עכשיו שאומר להגוף, תקיים תורה ומצוות, ועי"ז היינו בסגולת קיום תו"מ, יהיה יכולת לא לתת להגוף שום תענוג ושכר תמורת עבודתו, ומשום זה שהגוף שומע, שלא יהיה לו שכר עבור עצמו אלא השכר שלו יהיה, אם יזכה ויהיה לו כח שלא לתת להגוף, שום תמורה עבור עבודתו, זהו סיבה שעכשיו, אין לו כח לעבודה כמו שהיה מטרם כניסתו לעבוד בבחינת עמ"נ להשפיע, שהגוף היה מצפה לתענוגים יותר גדולים מכפי שהיה מקבל מתענוגים גשמיים, לכן ע"ז היה לו חמרי דלק ולא היה לו שום מניעות מצד הגוף, היות שהגוף היה מצפה שהרצון לקבל ירויח עכשיו יותר תענוגים.
אולם צריכים לדעת שאין שפה אחרת לגוף שירצה לעבוד עבודת הקודש, וע"ז אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שעי"ז הוא יבוא לשמה, נמצא לפי"ז תחילת כניסתו לעבודה היה בסדר גמור, היינו שמוכרחים לבטוח לו, שח"ו לא יפגמו בהרצון לקבל שלו, אלא אדרבה, היינו שע"י קיום תו"מ יהיה להרצון לקבל, ממש סיפוק בחיים, והרצון לקבל שלו ירגיש שדוקא הוא, ע"י קיום תו"מ ירגיש עצמו שהוא מאושר בעולם, מכל בני גילו.
משא"כ לאחר שנכנס בעבודה והתחיל לדעת שעיקר הוא להגיע לדבקות בה' הנקרא לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, אז מתחיל הגוף להתנגד לעבודה זו. אבל יש מזה תועלת רבה מהתנגדות זו של הגוף, היות שעי"ז האדם נעשה בעל חסרון גדול, היינו שמרגיש יסורים מזה שהוא נתרחק מדביקות ה', כנ"ל. ואז עד כמה שהוא מצטער ביותר, הוא נעשה יותר נצרך להבורא שיעזור לו, כי הוא רואה אז כי האדם מצד עצמו אינו מסוגל לצאת מאהבה עצמית, אלא רק הבורא בעצמו, הוא יכול לעזור לו וזה לא ענין של הבנה, אלא שזהו ענין של הרגשה, שזהו כמ"ש (תהלים קכז) אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו וכו'.
היוצא מזה שהאדם צריך להאמין שכל הסיבובים שהביאו למצב שבו הוא נמצא עכשיו, הוא בכדי שיהיה לו היכולת ליתן תפלה אמיתית, מעומקא דליבא, אבל מדרך היצה"ר הוא, מביא לאדם דיעות הפוכות שבמקום שיש עכשיו ההזדמנות לבקש מה', בכל לב ונפש, היינו שכל השכליות והרגשות באו לידי החלטה שרק ה' יכול עכשיו לעזור לו, מטעם שעתה הוא מסוגל לתת תפלה אמיתית, בא היצה"ר ומביא אותו לידי יאוש כטענת המרגלים, שיכולים לומר ע"ז, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.
ובהאמור נבין את ענין מה ששאלנו מ"ש שונא מתנות יחיה, אין הפירוש שלא יקבל מתנות אלא אם הוא שונא את המתנות, מטעם שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, לכן הוא שונא להיות מקבל, אבל הוא מקבל את המתנות, משום שהקב"ה רוצה בכך, וזה נקרא מקבל בעמ"נ להשפיע, היות שהוא לא היה מעורר לה' שיתן לו מותרות, אלא הוא מבקש מה', הכרחיות ולא חשוב אם לגבי אחד נקרא זה מותרות, כי כל אחד עובד לפי הרגשתו, ואין לו שום ענין מה שיש לחבירו. ואם אח"כ ה' נותן לו מתנה הוא מקבל זה בעמ"נ להשפיע.
נמצא לפי"ז אם האדם מבקש מה' שיתן לו כלים דהשפעה, תלוי באופי של האדם, היינו שיכולים לומר שאצל זה הוא מותרות, ואצל השני זה הכרחיות.