תוכן

תשמ"ז מאמר ח
כתוב (בראשית מ"ז, כ"ט) ויקרא לבנו ליוסף וכו', ועשית עמדי חסד ואמת וכו'. המפורשים שואלים, מדוע קרא דוקא ליוסף ואמר לו, ועשית עמדי חסד ואמת.
על חסד ואמת פרש"י חסד שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. ועל הכתוב (בראשית מ"ח, כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, פרש"י לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וכו'.
והנה דברי רש"י הם בסתירה מ"ש כאן. שהוא נותן לו שכם אחד על אחיך, הוא מסביר, מטעם שהוא טורח בקברתו. אם כן אין זה חסד של אמת. הלא הוא משלם לו עבור טרחתו, בזה שהוא נותן לו שכם אחד על אחיך. ובענין חסד של אמת מפרש רש"י, שהוא לא נותן לו שום דבר עבור הטרחא שלו, להביאו לארץ ישראל, שאומר כי החסד שעושים עם המתים, הוא, שאינו מצפה לתשלום גמול.
חז"ל דרשו על הפסוק ויצוו אל יוסף לאמור, אביך צוה לפני מותו, שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו.
הגם שדרשת חז"ל מתרץ את הקושיא, שלא מצינו שיעקב צוה לפני מותו לאמר וכו', מכל מקום רמז לזה אפשר לתת. היינו בדרך רמז, כן צוה אותו לפני מותו. אבל לא בפירוש, שיאמר לו, זה לא היה.
וכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לחזור על מה שכבר דברנו מזה הרבה פעמים. היינו מהו מטרת הבריאה. שלמדנו, שהיא להטיב לנבראיו. אלא מטעם שלא יהא נהמא דכסופא, נתקן דבר, שע"י זה יבטל הבושה בעת קבלת הטוב והעונג. ודבר זה נקרא בשם לכוון בעמ"נ להשפיע בעת קבלת התענוג. ואז כיון שהמקבל אין כוונתו לטובת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל הוא רוצה בזה להנות את הבורא, משום שרצונו יתברך היה כך, שהוא רוצה להטיב, ובזה נסתלקה הבושה.
ומסיבה זו נסתלקו האורות מהכלים, בזמן שנאבד מהם את הכוונה דעמ"נ להשפיע, המכונה בפרצופים עליונים בשם הזדככות המסך, שע"י זה אין להם את האור חוזר. שזהו הפירוש, שהתחתון רוצה להחזיר את הנאה להעליון. שפירושו, שכמו שהאור עליון בא להתחתון מסיבת להטיב לנבראיו, כמו כן התחתון מחזיר עכשיו את ההנאה להעליון. היינו, שהתחתון רוצה להנות להעליון, בזה שהוא מקבל את השפע מהעליון.
וכמו כן מסיבה זו נולדו הקליפות, שתכונתם הוא רצון לקבל אך לעצמם. והטוב ורע שאנו מרגישים בעולמנו זה, גם כן נמשך מסיבה זו. וכל הקלקולים והתיקונים סובבים רק על נקודה זו, הנקרא רצון לקבל הנאה. אבל אם ישאר הכלי קבלה כמו שיצאה, היינו להיות מקבל בעמ"נ לקבל, היה גורם זה בחינת בושה, מטעם שינוי צורה. ומשום זה נתקן התיקון, הנקרא בעמ"נ להשפיע. ודבר זה, היינו להפך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע, זהו כל העבודה שיש לתחתונים. ובעולמות עליונים נקרא ענין זה הסתלקות האורות או התפשטות האורות. זאת אומרת, שהענין בעמ"נ להשפיע הוא המניע את כל העולמות. היינו, אם יש להתחתון הכח השפעה, הוא מקבל שפע עליונה. ועוד יותר מזה הוא, ששיעור גדלות השפע, מה שהתחתון מקבל, תלוי במידת גדלות כח השפעה שיש להתחתון. וכמו שלמדנו, שכל העב ביותר ויכול להתגבר ולתת אור חוזר, הוא מקבל מדרגה יותר גדולה. זאת אומרת, שהכל תלוי במידת השפעה מה שהתחתון מסוגל לתת.
וכבר דברנו מזה, שיש להבחין בהרצון לקבל הזה, שרק הוא נקרא בריאה חדשה, והוא נקרא כלי, שבו מושפע השפע עליונה, שמזה נמשך אצל הנבראים התחתונים, שיש להבחין בהרצון לקבל שלהם ד' בחינות : א' הוא כלל העולם, שהולכים אחר שאיפתם, שהוא לקבל הנאה ותענוג משום שהם רוצים להנות עצמם. ב' שהם כן משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, אלא גם בזה יש להבחין ב' הבחנות : א' היינו, שאם הם משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, ומקבלים עבור זה כסף, זה לא נקרא שהם משפיעים לאחרים. אלא זה נקרא חליפין, שכל אחד מחליף את מה שיש לו, והשני נותן לו תמורת זה מה שיש לו. דוגמא, מי שיש לו מסעדה או מלון, ונותן לאנשים מקום ללון, או לאכול ולשתות. אף אחד לא יגיד, שהאדם הזה הוא עוסק במידת השפעה. והטעם הוא, היות שמקבל תמורת עבודתו כסף. ועוד, הוא מודד את המחיר, כמה כסף שיקח עבור מה שהוא נותן לו. או נגיד לדוגמא, מלצרים, שמשמשים את האורחים. והגם שלא מקבלים אצל האורחים שום תמורה, מכל מקום אף אחד לא יגיד, שהמלצרים הם אנשים שעוסקים בהשפעה. והוא מטעם, שבעל המלון משלם להם כסף עבור זה שנותנים שרות להאורחים. ב' בזמן שעוסקים בהשפעה, כנ"ל, היינו שנותנים לאנשים לאכול ולשתות, ונותנים מקום ללון. אבל בלי תמורה של כסף. רק הוא יודע, שאם זה שהוא משתדל לעשות טובות לאחרים, בזה הוא קונה לעצמו שם טוב. ושכל העיר ידע, שהוא האיש שכדאי לכבדו, בזה שהוא מפריש מכוחו וממונו לצורך הכלל. אדם זה כבר מקבל שם בעל טובה, בעל גמילות חסד, בעל הכנסת אורחים וכדומה. והגם שהוא עושה זה לצורך כבוד, אבל אף אחד לא יגיד, שהמעשים שהוא עושה, הכל הוא לצורך עצמו, היינו בשביל שהוא רוצה כבוד.
ובאופן כזה מקובל בהעולם. אם האדם מתנהג כך, דהיינו שעושה טובות לצורך הכלל, זה נקרא, שעובד עבור הכלל שלא על מנת לקבל פרס. ובאמת כולם מכבדים אותו עבור צדקתו וישרת לבו.
ובחינה זו נקראת בעבודת ה' שהוא משפיע עמ"נ לקבל. זאת אומרת, בחינה א' נקרא מקבל בעמ"נ לקבל.
משא"כ בחינה זו, שלא רוצה כסף עבור עבודתו, נקרא משפיע אבל עמ"נ לקבל. וזה נקרא שלא לשמה. פירוש, המעשה הוא להשפיע. היינו, שנותן מכוחו וממונו לצרכי קדושה, אבל הוא רוצה תמורה. לכן נקרא זה משפיע בעמ"נ לקבל. וזה נקרא בחינה ב'.
בחינה ג' הוא, שהוא לא רוצה עבור היגיעה שנותן, הן מכוחו והן מממונו, שום תמורה. דהיינו, בין אדם לחבירו הוא עובד בהצנע לכת, ובין אדם למקום, הוא אומר להבורא, אני נותן לך רב תודות, בזה שאתה נתת לי רצון וחשק לעשות משהו, בכדי להנות אותך. וזה הוא כל שכרי בחיים שלי, בזה שזכיתי לשמש אותך. ואני מבקש, שאתה תתן לי שכר בזה, אם אתה תיתן לי עוד רצון וחשק, שלא יהיה לי שום מחשבות זרות, לעשות משהו לתועלת עצמי. אלא כל רצוני וחשקי יהיו אך ורק לעבוד לשם שמים. ואני חושב, שאין דבר חשוב יותר בעולם, שהאדם יכול לצפות לזכות בחיים שלו, להיות מאושר בעולם. שעל האושר עובדים כל העולם, וכולם רוצים להגיע. אבל הם אינם יודעים מה זה אושר. אבל בזה כולם שוים, שרוצים להיות מאושרים. ואני כן יודע מה זה מאושר. היינו, אם האדם יכול לזכות לשמש את המלך, ולא לחשוב על תועלת עצמו, אלא לתועלת המלך, האדם הזה הוא המאושר בעולם. ומאפוא אני יודע זה, היות שאני מרגיש כך. ובכן, איזה שכר אני רוצה. רק זה. לכן הוא אומר, שה' תזכה אותי להרבות מעשים לשם שמים. וזה כמו שאמרו רז"ל (אבות ד', ב') ששכר מצוה מצוה. ומשום זה לשכר הזה אני מצפה, ובחינה זו נקראת משפיע בעמ"נ להשפיע. וזהו בחינת לשמה.
בחינה ד' היא, שהוא כבר מוכשר לומר, שאני רוצה לקבל הנאה ותענוג, לאו דוקא ממה שאני משפיע, אלא רוצה לקבל הנאה ותענוג, מזה שאני מקבל ממש. היות שהוא כבר הגיע למדרגת משפיע בעמ"נ להשפיע, ואינו דואג לתועלת עצמו. ומשום זה מתחיל לחשוב, מה מותר לי לומר, שמזה הבורא יהנה. הלא הוא לא צריך שום דבר שיתנו לו, הלא כל העולם שלו. כמו שכתוב "ואם יצדק, מה יתן לך".
המחשבה הזו מביא לו, שיתחיל לחשוב על מטרת הבריאה. והוא רואה מה שכתוב, שמטרת הבריאה הוא להטיב לנבראיו. היינו, שהבורא רוצה לתת לנבראים טוב ועונג. ומשום זה הוא אומר עכשיו להבורא, תן לי טוב ועונג. ואני רוצה זה לא בשביל אני חושב להנות עצמי, אלא אני רוצה להנות עצמי, מטעם שיש לך הנאה מזה שאנחנו נהנים. ורק על כוונה זו אני מבקש ממך שתיתן לי טוב ועונג. זאת אומרת, שאין בי שום רצון לתועלת עצמי. אלא כל מה שאני חושב ועושה, הכל הוא בכדי שיהיה לך נחת רוח.
וכשהאדם רוצה לצאת ממצב של כלל העולם, שהוא מקבל בעמ"נ לקבל. אז הסדר הוא, שנכנסים למצב הב', הנקרא משפיע בעמ"נ לקבל, וזה נקרא שלא לשמה. כי המעשה הוא להשפיע, אבל מקוה שע"י זה יקבל שכר, בזה שהוא עושה מעשים דלהשפיע. וגם בזה יש להבחין ב' הבחנות : א' שהוא רוצה, שאנשים יתנו לו תמורה. שזה נראה, כאילו הוא עובד ועושה מעשים טובים, לפי מה שאנשים מחייבים אותו, בזה שנותנים לו כבוד, וכדומה. נמצא, שנראה כאילו שהוא מקיים תו"מ בשביל שאנשים מצווים לו לקיים, ולא שה' הוא המחייב.
ב' שהוא עובד בהצנע לכת ואינו רוצה שום תמורה מאנשים. כי הוא לא מראה להם את עבודתו, מה שהוא עובד. וממילא לא נותנים לו שום תמורה, אלא שהוא רוצה שהקב"ה ישלם לו שכרו עבור קיום תו"מ. וכאן יש הבדל גמור בין מצב דשלא לשמה. כי במצב הזה הבורא הוא המצוה לקיום תו"מ, ולא אנשים מחייבים אותו לקיים תו"מ. לכן נקרא אדם זה עובד ה', היות שכל עבודתו הוא רק בכדי לקיים מצות ה', אשר צוה לנו. אלא מה, רק שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שה' ישלם שכרו ולא בשר ודם.
אבל חז"ל אמרו (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה וכו'.
ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת * לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה. כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת שאין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. והשוחד יעוור עיני חכמים. ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכון, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ואין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו רז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה שלא לשמה.
ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, הוא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזהו אצלו הסיבה של קיום תו"מ. ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חמרי דלק לעבודה.
ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נותן לו מקום מנוחה, בו בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה. מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות. זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהו גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו.
משא"כ לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא. ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שיהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).
ובהאמור נוכל להבין, מהו הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שיהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החמרי דלק, והגוף מתרפה מעבודה. צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שיהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שיהיה לו אפשרות ללכת לעבודה. מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביא לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם. ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית. ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה. וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים זה תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיה לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב. וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.
משא"כ בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסר לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק שכינתא בעפרא, ועבודתנו היא לאוקמא שכינתא מעפרא. זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.
זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת נעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.
ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיק המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות. אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשוב אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.
אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ שלא על מנת לקבל פרס, אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת המצוה הזו שאני מקיים, על איזה כוונה אני עושה זאת.
וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.
והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון לאוקמא שכינתא מעפרא. כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו.
זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה לאוקמא שכינתא מעפרא. שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול. היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה בא לו כל המכשולים. משא"כ אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמ"ש אנו אומרים בתפלת ובא לציון, "ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שיהיה לו האפשרות ליתן תודה להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיה פיו ולבו שוים, בזה שהוא נותן תודה לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.
והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיה אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל אומות העולם הנמצאים בגופו. כידוע, מה שאומר הזה"ק כי כל אדם הוא עולם קטן. וכמו, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו הוא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.
וזה הוא כשארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד ע"א). ויש לפרש, מה פירושו של הבא. יכולים לומר הבא נקרא המעשה שהוא עושה. ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. מסייעים אותו מלמעלה, היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו. נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעוה"ז או בעוה"ב. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך. משא"כ אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך. לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה ברכת הנהנין ואומר ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ, מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר. וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.
ועל זה אמרו בזה"ק הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל במה. ומשיב, בנשמתא קדישא. היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה נשמה. וזה עוזר לו, שיהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה. היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע כנר בפני אבוקה מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא. ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינם שייכים לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להלחם. ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להלחם. משא"כ כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להלחם.
ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המר הזה אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, שהעזרה שבא מלמעלה הוא, שנותנים לו נשמה. וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלותו יתברך, רק אז נכנע הגוף. ובזה יכולים לפרש מ"ש ביציאת מצרים (בהגדה של פסח) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר.
שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.
אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנו בעולם, שחשב שיכול לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזר לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבד. שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי. וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה שלו. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר.
אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי. ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.
וזהו מ"ש (בהגדה) שיציאת מצרים היה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר". היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו. ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל אני הוא ולא השליח. ואז נגאלו ויצאו ממצרים.
ובזה נבין מ"ש האר"י הק', שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות. ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתי, שחזרו אחורי ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב אני הוא ולא השליח.
וענין שהוא בעצמו גאולם והוציאם מהגלות, * פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כנ"ל כמ"ש בזה"ק הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא. היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקות, הנקרא נשמה. שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל כנר בפני אבוקה, לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע קרא דוקא ליוסף ולא לשאר אחיו, לאמור להם כמו שאמר ליוסף ועשית עמדי חסד ואמת. ופירש רש"י, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. ומכאן סתירה לדברי רש"י, במה שהוא מפרש על פסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". וזה לשונו, לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי וכו'. וזה קשה במה שאומר, שיעקב אמר ליוסף, שיעשה עמו חסד של אמת, מטעם שאינו מצפה לגמול. הלא הוא משלם לו שכר טרחא, במה שנותן לו שכם אחד על אחיך.
הנה כאן מרומז סדר של עבודה, מתחילה ועד הסוף. כנ"ל, שיעקב צוה לבנו יוסף, א' שיעשה חסד של אמת. כי תחילת העבודה הוא, שצריכים להגיע לשמה, שזה נקרא משפיע בעמ"נ להשפיע, ולא דורשים שום תגמול על העבודה. וזהו פירוש מה שרש"י מפרש, החסד שעושים עם המתים, הוא שאינו מצפה לשום תגמול. רק שעושים חסד, היינו מעשים של השפעה בעמ"נ להשפיע, שהוא לא מצפה לתשלום גמול. ורוצה לרמז בזה, היות שרשעים בחייהם נקראים מתים (ברכות י"ח ע"ב(. ובהקדמת הזוהר אומר הטעם, מדוע הרשעים נקראים מתים. היות שהם משוקעים באהבה עצמית, הנקרא רצון לקבל אך לעצמם. ובזה הם נפרדים מחיי החיים. לכן הם נקראים מתים, שזהו הבחינה שאמרנו, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, כנ"ל. והיות שהאדם נברא עם הרצון לקבל, הבא מאבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמת הזוהר (אות י"א), אי לזאת, האדם צריך להשתדל לעשות חסד של אמת עם גופו, הנקרא בחינת מת. היינו, שידריך אותו להגיע לעשות מעשים דלהשפיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא חסד של אמת, שעושה עם הגוף שלו, הנקרא מת. שיבוא לדרגת, שיעשה מעשים דהשפעה, והמת לא יצפה לשום תגמול. וכשישיג דרגה זו, נקרא, שבא לדרגה ג', הנקרא משפיע בעמ"נ להשפיע, שזהו בחינת לשמה.
וזה פירוש ויקרא לבנו יוסף, וצוה לו לעשות חסד של אמת, כנ"ל.
ואח"כ בא דרגה ד', הנקרא מקבל בעמ"נ להשפיע. היינו לאחר שהגיע לדרגת לשמה בכלים דהשפעה, אז הדריך אותו, שצריכים כן לקבל. אלא מה שיהיה בכוחו לכוון בעמ"נ להשפיע. וזה שרש"י מפרש על פסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, וז"ל לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, זה מראה על שלימות, שאח"כ כבר יכול לקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה ששאלנו, מדוע קרא לבנו ליוסף. יכול לומר, שרצה לרמז לו את הענין מה שכתוב ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו וכו'. שחז"ל דרשו, שלא מצינו שיעקב אמר לו כך. ותירצו, שינו בדבר מפני השלום. ויש לומר, שבזה שצוה ליוסף לעשות חסד של אמת, היה הכוונה, שיעסוק רק להשפיע ולא לתועלת עצמו. נמצא בזה רמז, שלא יהיה לו שום שנאה על האחים. כי מי שהולך בדרך השפעה ולא דואג לאהבה עצמית, לא שייך לומר שיש לו שנאה על מי שפוגע בו.
ובהאמור נבין ההבדל בין חסד של אמת לחסד שאינו של אמת.
והיות שהסברנו, שבדרך העבודה, החסד, שעושים עם המתים, נקרא חסד של אמת, היות שאינו מצפה לתגמול. פירוש הדבר הוא, כי בזה שהאדם עושה מעשים של השפעה, היינו תורה ומצות, הן מצות שהם רק מדרבנן או מנהגי ישראל, שבאופן כללי נקראים תר"ך מצות, שהן נקראים בחינת כתר, כמבואר בספר פרי חכם (חלק א' דף ס"ה) החסד הזה שעושה עם הגוף, שהגוף נקרא בחינת מת כנ"ל, מטעם שהוא נמשך מאבי"ע דטומאה, ולכן הוא נקרא רשע ומת, משום שהוא נפרד מחיי החיים. אומרים לנו, החסד הזה, צריך להיות של אמת. היינו, שבאמת יהיה הכוונה כמו המעשה. זאת אומרת, שגם הכוונה יהיה להשפיע. משא"כ אם הכוונה אינו להשפיע, אין החסד הזה נקרא אמת. ואם אין החסד הזה אמת, אין החסד הזה מתקן את המת שלו, שהיה נקרא רשע, מטעם הרצון לקבל שלו, שע"י זה קיבל הגוף שני תוארים רשע ומת. ובכדי לתקן אותו, צריך לתת תיקון, שילך ממש להיפך מכפי שהוא הלך עד עכשיו, שהיה הולך בדרכי הקבלה ולא בדרכי השפעה. נמצא, שאם אין החסד הזה חסד באמת, אלא שיש לו כוונה אחרת, מהמעשה החסד שהוא עושה, אין הגוף מקבל מזה שום תיקון יסודי. הגם שיש ענין מתוך שלא לשמה באים לשמה, אבל זהו רק דרך מעבר. היינו, שאי אפשר להגיע לחסד של אמת מטרם שעוברים השלב א', הנקרא חסד שאינו אמת. אבל העיקר הוא להגיע להאמת, כנ"ל, שהחסד יהיה באמת חסד. ולא רק לפנים אנו רואים שהוא חסד, היינו מה שמגולה המעשה לחוץ, אבל במה שהוא מכוסה, היינו הכוונה, אין אנו יכולים לראות, מה שיש לאדם בפנימיות הלב. ויכול להיות בתוך הלב, ששם הכוונה של המעשה, יש לו חשבון, שיקבל עבור החסד הזה שהוא עושה, איזה תמורה, שזה נקרא משפיע עמ"נ לקבל.
ואפשר לפרש על דרך זה את מה שכתוב והצנע לכת עם ה' אלקיך. שענין הצנע לכת ענינו, מה שאין אדם שני יכול לראות, מה שהאדם חושב על המעשה. כי הכוונה היא דבר שבצנעה, שאין השני יודע מחשבות של חבירו, אז הכתוב אומר והצנע לכת. מה שיש בלב שלך, תשתדל להיות, שיהיה עם ה' אלקיך. היינו להשפיע, כדוגמת מה שהוא בגלוי, שזה נקרא פיו ולבו שוים.
ומשום זה יש להבחין ב' בחינות, א' חסד שאינו של אמת. שהוא שלא לשמה, היינו משפיע בעמ"נ לקבל. ב' חסד של אמת, שהוא בחינת לשמה, משפיע בעמ"נ להשפיע.
אמנם יש בחינה עיקרית, שהיא המטרת הבריאה. היינו, שהתחתון כן יקבל טוב ועונג, אלא שיכוון בעמ"נ להשפיע. וגם בחינה זו נרמז במה שאמר ועשית עמדי חסד ואמת. שפירושו, שהחסד הזה יביאו אל האמת. ואמת פירושו, כמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ג אות י"ז), שתיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, הוא ואמת, הנקרא בשם ב' תפוחין קדישין, הם שני הפנים. ומפרש שם (באור פנימי), שבזמן שמשיגים את תיקון הז', הנקרא ואמת, אז רואים שהשגחתו יתברך עם הנבראים הוא באמת בהשגחה של טוב ומטיב. היינו, מה שהיה מקודם ההשגחה זו רק באמונה, זכו עכשיו בהשגה והרגשה, שכך הוא באמת. שאז מקבלים הטוב בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו מטרת הבריאה, היינו שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, כי בזה מתקיימים מטרת הבריאה.
ובהאמור יש לפרש מ"ש קרוב ה' לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת, גם כן בב' אופנים, א' קרוב ה'. היינו, ששומע תפלתם לכל אלו אשר יקראוהו באמת. היינו, שמרגישים בעת שנותנים יגיעה, לעשות מעשים להשפיע. ומכל מקום הם רואים, שמהכוונה דלהשפיע הם רחוקים. זאת אומרת, שהם רואים את האמת, איך יש מרחק רב בין המעשה להכוונה, שהם אינם יכולים לצאת מהכוונה של אהבה עצמית. ומתפללים לה', שהוא יוציאם מהשעבוד הזה. וזהו כל רצונם וחשקם. ורק לישועה זו הם מצפים. כי הם מאמינים, שכל זמן שהאדם נמצא באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. ועל זה אומר הכתוב קרוב ה' לכל, אשר יקראהו, שה' יתן להם את האמת, היינו שיכלו לעשות חסד של אמת, ולא מסתפקים בזה שעושים חסד שאינו של אמת, היינו שלא לשמה. והיות שהיא תפלה לבקשת האמת, אז ה' עוזר להם, ומקבלים ממנו יתברך את מידת האמת.
ב' שרוצים לזכות לבחינת מדת האמת, שהוא תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, שע"י תיקון הזה מתגלה להנבראים, שבאמת רואים כולם, איך שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחת טוב ומטיב. שזה נקרא חסדים מגולים, שהחסדים של ה' מגולים לפני כל, שהם אמת.