תוכן

כל מה שהתלמיד מקבל מהרב, אף שהוא מבין את הדבר תורה על בוריו, בכל שכלו, צריך הוא לתפוס אותו באמונה. כי דוד המלך ע"ה אמר "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", והם שני ענינים שוים, ולמה הכפיל הענין פעמיים?
אלא שישנו הבדל בין "הושיעה" לבין "הצליחה", והיינו שענין הישועה הוא דבר הנקלט מצד השכל האנושי, למשל - כשאיש אחד הוא מבין טוב על אבנים יקרות, וגם הוא חכם, וגם קנה סחורות טובות, וגם נזדמנו לו לקוחות טובים אשר שילמו עבור האבנים במיטב כספם, והצליח האיש. הרי הדבר נכנס לבדרך הטבע, כי כך ראוי וכך נאות הדבר - שהאיש הזה אשר יש לו כל הכשרונות הללו, צריך להרויח הרבה כסף, וזה נכנס בגדר הישועה.
אולם, הצלחה היא בזמן שאין להאיש הלזה שום מושג ושום מבינות על אבנים יקרות. ובמקרה הזדמן לפניו איש והכריחו לסחור באבנים יקרות, ומבלי כל ידיעה קנה אבנים גרועות עד מאד, ובכל זאת פתאום לפתע נתיקרו האבנים והצליח בהן, הרי דבר זה הוא למעלה מן השכל והוא בגדר הצלחה.
וכן בענין תלמיד אצל רבו, אף שיש להתלמיד איזה כשרון ודעת, בכל זאת אין לו שום ערך אל השגת הרב, והרב כשהוא משפיע לו מדבר תורה, הוא ממשיך עליו אורות מקיפים גדולים, אשר כמעט אין להם שום שייכות עם התלמיד, ובכל זאת הצליח התלמיד ומבין הדברים, הרי זה בגדר הצלחה. כי הלא אנו רואים שאותו הדבר תורה שמעו עוד אנשים, ובכל זאת לא הבינוהו כלל.
ולכן התלמיד כשהוא מקבלם, הוא מקבלם ע"י אור האמונה. כי האמונה, היא נכנסת לתוך האדם בעצמו, ונמצא כשהתלמיד רוצה להשתמש בהדבר תורה למחר, אם הוא מתחיל מכפי שהבינו, דהיינו משכלו, הרי תופס הוא הדבר מהמקיפים, והוא איננו יכול לקבלם, אם אמנם בעת שדיבר הרב הבינם, אבל אח"כ האור המקיף מתרחק מעט, ואין לו שום יכולת להשיגם, אבל אם הוא מקבלם שוב ע"י אמונה, והלא האמונה היא הנקלטת בתוך האדם, יכול הוא גם לאחר זמן להשתמש בהם, ושני האורות הם באים ביחד.
וזאת צריך להבין: כי האור, בין המקיף ובין הפנימי, אחד הוא. וכן הכלים, בין החיצון ובין הפנימי, כלי אחד הוא. אלא שהאור אשר יוכל לכנוס להכלי הוא הפנימי, והנשאר מבחוץ הוא המקיף. והפנימי המאיר לתוך פנימית הכלי הוא כלי הפנימי, והמקיף המאיר מבחוץ הוא חיצוניות הכלי. ונמצא שהאדם מקבל מהפנימי את הפנימיות ומהחיצון את המקיף. אבל המקיף אינו יכול להאיר בלתי אם כשהפנימי הוא בלתי פגום. ולכן באופן זה הוא קבלת התלמיד את האור שממשיך עליו הרב, היינו רק בהאמונה שהוא הפנימי שכבר נקלט בתוך האדם. ואז, כשהפנימי הוא שלם, יכול להשיג את המקיף, ומאיר עליו. וענין זה הוא מרומז בעץ חיים דף י"ז (וגם בדף שלאח"ז).
ולזה אמרו חכז"ל גדולה שמושה יותר מלימודה, מנלן? מאלישע, שנאמר "ויצוק", וילמוד לא נאמר. וצ"ל להבין זה, כי הלא בזמן שימושו איננו יכול לעבוד וללמוד, ולמה גדולה שמושה, אלא מפני שדווקא לזה היא גדולה - מפני שהוא דבר של אמונה למעלה מן הדעת, אשר השימוש יהיה יותר גדול מהלימוד.