תוכן

ט"ו שבט תש"ט טבריא
יש מעלה באמונה, שהיא פועלת על הגוף יותר מהשכל, מסיבה שהיא קרובה להגוף. שהאמונה היא בחינת מלכות, והגוף מתיחס למלכות - לכן היא פועלת עליו. משא"כ השכל שהוא מיוחס לט' ראשונות, אינו יכול לפעול כל כך על הגוף.
אבל יחד עם זה יש מעלה לשכל שהוא נבחן לרוחני, בערך האמונה שהיא מיוחסת לגוף. וברוחניות יש כלל, שאין העדר ברוחניות, וכל פרוטה ופרוטה מתקבצת לחשבון גדול. משא"כ האמונה, הנבחנת לגשמיות, שנקראת בחינת פירוד, שאין שום הצטרפות בגשמיות, אלא מה שעבר אַיִן, שמה שהיה בעבר אינו מצטרף להוה ועתיד.
לכן הגם שבחינת אמונה, דבר שהוא פועל עליו בשעת מעשה במאה אחוז, מערך שהשכל פועל, אבל הוא פועל רק לפי שעה. משא"כ השכל, הגם שהוא פועל רק אחוז אחד, מכל מקום האחוז הזה נשאר קבוע וקיים. לכן במאה פעמים הוא מצטרף לאותו השיעור שהאמונה היתה יכולה לפעול בפעם אחת. מכל מקום בבחינת אמונה, כשיעבוד מאה פעמים הוא ישאר באותו המצב, משא"כ בבחי' השכל הוא ישאר אצלו בבחינת קבוע וקיים.
כדוגמת כשלומדים איזה דברים שכליים, אפילו שהוא שוכחם, מכל מקום הרשימות נשארות בהשכל, ז"א כפי מה שהוא הרבה בשכליות, באותו השיעור יש לו התפתחות השכל. משא"כ הגשמיים הנערכים במקום וזמן, שאף פעם לא יבוא מקום מזרח למקום מערב, וכן השעה שעברה בשעה של עכשיו. משא"כ ברוחניות יכול להיות הכל בזמן אחד.