תוכן

["ויבואו עד גורן נכון וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו כי שמוטו הבקר. אמר הקב"ה ארון נושא את נושאיו עצמו לא כל שכן?!" (ילקוט שמעוני שמואל ב, פרק ה רמז קמב)] א) הנה הלוחות הי' מונחים בתוך הארון. הלוחות נק' בחי' תורה. וזהו מלובש בתוך הארון, היינו בחי' אמונה. ובחי' אמונה זוהי משימה גדולה וקשה, שאין זה בידו לקבל עליו את המשימה זו בידי עצמו. אלא האדם צריך לדעת שהארון נושא את נושאיו. היינו מה שיש ביכולת האדם לעשות, הוא רק לדעת יראת ה', איך שזהו רחוק מכוחות האדם לשאת משימה זו.
וזהו ע"ד אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ונגד שאלת מי ומה. אז ז"א שהאדם צריך לבקש את שיעורי היראה ולראות אותה בצורתה האמיתי הטהורה ונקיה, כמ"ש אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'. ומטרם שמחפשים לראות את צורתה, א"א להבין מהו ענין יראת ה'.
ואז, כשרואה את הקשיים וההתנגדות מצד הגוף נגד זה, ורואים ממש שאין זה ביכולת בידי אדם לקבלה, אזי הוא מקום התפילה, שה' יעזור, ע"ד אלמלי אין הקב"ה עוזרו. אזי מקויים ודעת אלקים תמצא, שרק אז הוא הזמן לזכות לדעת דקדושה. ולכן נק' בחי' מציאה, מאחר שהאדם כבר ראה שאין שום מציאות בעולם שתהי' לו האפשרות לקבל עליו את עול האמונה. נמצא, שאחרי כל החיפושים, מה מצא רק השלילה, איך שבחינה זאת רחוקה ממנו. ורק אז הוא זוכה לידי גילוי שמו ית'.
נמצא שאין זה בדרך קודם ונמשך, שהסדר הוא היום אני יודע מעט ומחר יותר, עד שנתוודע לו כל הדבר בשלימותו. וכאן הוא להיפך, שהיום אני יודע מעט ומחר אם אני מחפש ע"ד הטהרה, אני מוצא בעצמי פחות, ולמחר עוד יותר פחות, עד שבאים לנקודת האפס. ורק אז האדם מוכשר לקבל עליו את האמונה בשלימות. נמצא שזוהי רק מציאה הבאה בהסח הדעת. לכן נאמר דעת אלקים תמצא.
וז"ע הארון, היינו האמונה, נושא את נושאיו, היינו האמונה נותנת כח להנושאים שקבלו עליהם את המשימה הכבדה. וכשבאים לידי מצב שחושבים שא"א לשאת עליהם את עול האמונה, החושבים שהם נושאים את האמונה, היינו שאין רואים שיהיו בכוחות האנושיים לשאת את הארון על כתף האמונה, שהוא בחי' עול, נק' הארון בכתף ישאו.
אבל צריך לדעת שהאמונה נותנת כח באדם, היינו שהיא נותנת חיות באדם, שהיא בחי' חי נושא את עצמו. ז"א שעפ"י השכל האנושי א"א לבוא לידי מדרגה זאת שיהי' מופשט מכל בחי' רצון לקבל, בין במוחא בין בליבא, אך היא נותנת כח בחי' חי נושא א"ע, שנושא את האדם, בחי' ארון נושא את נושאיו.
ואז, כשזכה לזה, כבר יש לו המציאות זו, נק' שזה בחי' מציאה אצלו, שהוא חשב שתמיד ישאר במצב בין שמים וארץ. ואז הוא רואה שאפילו במצב כזה, ג"כ יש בכוחה להשפיע לו חיים נצחיים.