תוכן

דהנה ידוע וכתוב בכל הספרים שענין של הבריאה היה רק להטיב לנבראיו, ולגלות מדותיו ית' – "מה הוא רחום וחנון". וכדי שלא נהיה מהאוכלין דלאו דילן, שעי"ז בהית לאסתכולי בפני הנותן, ברא לנו השי"ת העולם כולו, שהכל נמשך רק לכבוד עצמו, ונתן עינים להכיר שכל הבריאה היא חושך, וע"י שירצה אדם לצאת מהחושך, ולראות שכל כבוד עצמו הוא ענין חושך וערפל, אז בזה יכול להגביה את עצמו למעלה מן העולם, ויהיה כל עבודתו למעלה ממושג עצמותו ודרישת כבוד עצמו, וכל מגמתו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. ובזה ישפיע לו השי"ת כל טוב, שלא יהיה בהשפעתו שום חסרון חו"ש, ואפילו מה שאכל דלא דיליה, כי בעת שיכל להשגת השפע, הרי הוא בביטול עצמותו וישותו.
רק יש להבין: מה זה ביטול עצמותו, הלא הוא מרגיש עצמו וכל העולם כולו, כי הלא מהות קיים לנגדו!? רק ע"י אור האמונה שהיא הממצעת בין האדם להקב"ה, ע"ד הפסוק "ובינייהו כלה", שעל ידה ממשיך השגחתו ית' עד להענפים הגשמיים, ומאמין אפילו בשני הפכיים בנושא אחד, ובזה יכול לקבל השפעתו, ולא יהיה שום נוגע בעדות, כי בטול עצמותו היה טרם שקבל ההשפעה, ע"ד שכתוב "נעשה ונשמע", שמתחילה "עושי דברו והדר לשמוע", והשפעה תוכל להיות בתכלית השלימות ע"ד הנאות למשפיע שלם. וזה לא יעשה לפי השגתינו, רק באופן זה, ר"ל בדרך האמונה, כי בדרך הידיעה שהיא השגה בלא ביטול היש, יהיה הכל רק בהפכיות, ורק כבוד עצמו ידרוש, ובזה כל מה שהיה מקובל יהיה בפגם ח"ו דאכיל דלאו דיליה.