תוכן

האדם יצור חברתי הוא, ואין בכוחו לספק את צרכיו אלא בעזרת זולתו. הפרט חסר האונים זקוק לחיי חברה. מתוך הסתכלות אנו רואים, שחיי אומה דומים לגמרי לחיי יחיד, ותפקידו של כל יחיד דומה לתפקידם של האברים שבגוף. וכמו שבגוף האדם חייבת להתקיים הרמוניה מלאה בין אבריו, וכל אבר עומד על משמרתו ומחכה למלא תפקידו, כן חייבים האברים המהווים את גוף האומה, היועצים, המעבידים והעובדים וכדומה, לפעול מתוך הרמוניה מלאה כי הכרח הוא לחיים נורמליים של עם ולקיום בטוח.

וכמו שהמיתה הטבעית של האדם היא תוצאה של חסרון ההרמוניה בין אבריו, כן השקיעה הטבעית של עם היא תוצאה מהפרעה שנתהוותה בין אבריו, הלא אמרו חכמינו ז"ל (יומא ט, ב): "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצוות ומעשים טובים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם".

תנאי הכרחי לקיומו של עם שיהיה מלוכד היטב, שכל היחידים בו יהיו מקושרים זה בזה מתוך אהבה טבעית שאינה תלויה בדבר, ולא זו בלבד שכל יחיד יראה את אושרו באושר עצמו^[1] ואת התנוונותו בהתנוונות העם, אלא שיהיה גם מוכן בשעת הצורך למסור את כל עצמותו ונפשו לטובת עמו. ללא תנאי זה אין זכות קיום לעם, ודינו נגזר מראש.

אין זה אומר שכל יחיד בעם, בלי יוצא מן הכלל, חייב לנהוג כן. הכוונה היא, שאותם האנשים המרגישים בהרמוניה האמורה הם העושים את העם לעם, ונותנים לו זכות קיום, ולפי איכותם נמדד אושרו של העם. לאחר שכבר נמצאו בעם מספר פרטים שדי בהם להבטחת קיומו, מותר שיימצאו בו גם בשיעור מסוים אברים מדולדלים שאינם מחוברים לגוף העם במידת הצורך. היסוד כבר הובטח בלעדיהם.