תוכן

א. הטבע
למוד את עצמך ותבין את העולם כולה.
אם לומדים מהמציאות, דהיינו ממה שעינינו רואות, הרי ערוך לעינינו גוף בעל קומה בפרטים מרובים הנלכדים זה בזה ומתנהגים בהשקפה כללית כדרך כל גוף שאינו דואג לקיום הפרטים כלום, זולת לקיום הקומה בכללה ובהצלחתה, ... בעל הגוף מוכן לאבד הרבה פרטים מגופו לגמרי, כדי להביא על ידי ... הצלחה יתירה לקומה הכללית.
על דרך משל, כשאדם הולך לקיים מינו או להתענג מזה, הרי הוא מאבד סכום גדול מבעל חיים שמהם נבנה אותה הטפה שנקראת זרע, כנודע שבאמצעות אכילה ושתיה אדם בורא אלפי אלפים מיקרובים (-תאים) בתוך גופו, שמכל אחד ואחד שבהם ראוי להברא קומה שלימה, והמה אמנם כל הסכום מהחיות שבגופו ומוחו, הן לעבוד והן להשכיל, ועל כן אדם נבון חס עליהם לאצרם כמה שאפשר בתוך גופו, ואינו מפליט מהם זולת לצורך גדול או באונס.
וכיצד שהוא, הרי כל מיקרוב הוא בעל חי נפרד המקויים לפי עצמו ולוחם על קיומו כנודע, ואם כן ודאי שמוכנים לו אותם האינסטינקטים (-נטיות טבעיות מולדות) מכאב ותענוג שהמה הגורמים הנוהגים מלחמת הקיום שלו, ועם כל זה אין האדם ביכולת שירגיש אותם בחשבון פרטיותם, אלא מחזיק אותם כחלק בלתי חשוב, אשר לעת הצורך מאבד והורג מהם לאלפים, ויש אשר גם לתענוג קטן בלתי חשוב מוכן להרגם בלי שום חמלה.
ובאמת כל אטום(-חלקיק)ואטום מבשר החי – יש בתוכו מיקרוב של חיים, שהרי האדם מרגיש את חייו בכל שטחיות גופו, וחתיכת בשר או עור הנחתך מהאדם, הרי כל המקרובים הנמצאים שמה מתים, וגופיהם נשאר בלי חיים – והאדם אינו מרגיש מהם מאומה להתחשב בקיומם הפרטי.
ונודע שהעור ובשר של האדם הולך ומתמחק ממנו יום יום, ובזה תלוי כל היופי של האדם, כי לעת זקנותו, כשאין האיבוד של הבשר הולך במהירות הנחוץ, נמצא גופו ובשרו מקבל צורה בלתי נאה – ואם כן כשהאדם שומר את ימי נעוריו, הרי הוא מקצר חיי המיקרובים הנמצאים בבשר ועור הנשחת ממנו יום יום.
כן הטבע בכללות דצח"ם שבה הוא קומה אחת, והחי והמדבר המה המיקרובים שבקרביה, החי הוא בחינת חוט השדרה שבה, והמדבר המה מיקראבין של המוח שלה.
והקומה הזו מרגיש כל בעלי חיים שבה יחד בבחינת קיום כללי המתפתח בהם באופי של תענוג וקיום כללי בלי שום אפשרות להתחשב עם הפרטים, כי מוכנת לאבד ולמחוק אלפי אלפים מחלקיה, כדי להצליח את כללות קומתה, דוגמת המנהג של אדם הפרטי בהמיקרובים שבו.