תוכן

ד. וזהו שנאמר (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו", ואין זה ענין צורך להבריות ח"ו, כי אין צורך רק במקום חסרון ולא במקום השלם, אלא למען התענג, כי גם בגבולינו הגשמי אנו יכולים לשער תענוג כזה שאין אנו חסרים מהעדרם, ואנו רק מתענגים במציאותו. וזהו שיעור "כל פעל ה' למענהו", פירוש, למען התענג במעשה ידיו.
[הג"ה: וזה סוד 'ויכל ד' ביום השביעי וכו'' (בראשית ב, ב), שהוא סוד התכלית של ה', כי אחר השגת התכלית תבא המנוחה. ובטרם שזכה, הוא סוד שבת לה', על דרך תורת ה', שזה סוד 'כל פעל ה' למענהו'. וכשזכה ונעשית לו תורתו, אז הוא תכלית שלו עצמו, ואז יום שכולו שבת. וזה סוד שהבירורין הא' נעשין מצד המאציל עצמו, ואחר כך גומר אותם הנאצל מצד עצמו בגמר התיקון].
ואל יקשה לך, אם ראוי להוספה באיזה שיעור, אז ביחסר ההוספה הוי חסרון. כי לא מחכמה שאלת זאת. וצריך שתדע אלו החוקים:
א' שענין הטוב בכל הצורות שאנו משיגים אותו, בהכרח שנמשך הימנו ית', ואין לך נותן מה שאין בו. אלא ודאי לא בצורה מוגבלת כמו בבעל גבול, אלא במושג הראוי אליו ית'.
ב' כי אותה המציאות שאנו משיגים בכל מיני הדמיון שאפשר להרהר ולדמות, אין זה תכלית שבחו, כי בטח יש לו ענינים וגדרים מה שאי אפשר שיעלה לבותינו.
ג' ענין התענוג הוא בחינה כוללת ורוחניות מופשטת, אשר לא יתכן כלל לשלול אותו מהשגת הרוחניים, כי בלעדיו ודאי המה בחסרון, וזה לא יתכן.
ובאותם ג' הידיעות צריך שתבין, אשר השי"ת מתענג תמיד ממעשי ידיו, וכמו שאין לתענוגו ית' קץ ותכלית, ונמנע מלשער בהשגתנו. עד"ז גם למעשי ידיו אין קץ ותכלית, בהיותם המה המביאים לו התענוג.