תוכן

ד. השלימות היא בשבת ובמנוחה
והנה הגם שבעולמינו לא יצוייר שום שלימות במנוחה, ואדרבה, 'הבטלה מביאה לידי שעמום' (כתובות נט, ב) ולכמה חולאים עד לקוץ בחייו, כידוע. הטעם הוא, כי עולם הזה נשרש בגבול הזמן, שעניינו בשורש הבריאה, דהיינו בעולמות עליונים, מין אור כזה שבעברו על ידי מאור המוכן אליו, לא יתקבל עליו בשלימות, ועל כן הוא רצוא ושוב עליו עד שמתקבל, ואותו המאור הנ"ל המוטב לאט לאט, עושה במקומנו זמן שטבעו להשתוקק בכל רגע מרגעיו לצורה חדשה, מפני שזה דוקא תיקונו לגלות כל מיני צורות ההפיכות שלא היו יכולין לבא בבת אחת, כידוע בסוד שבירת הכלים. והן המה המתגלים ברגעי הזמן בזה אחר זה שנקראים זיווגי אורות, עד שמתגלה שלימותם, ולכן כל מוגבל בזמן יחרב וייבש על ידי מנוחה, כי הוא שינוי בטבע, כמורגש.
משא"כ לאותם שסגלו כח לעצור בעבודת הש"י ולהדבק בפנימיות העולם, אדרבה, מוצאים קטנות ויבשות גדול בעמלות ועבודה, כי היא להם שינוי הטבע, כמשל השכל כנ"ל, ועיקר קורת רוחם והשלמתם מוצאים במנוחה, בהראיה איך שמתרחבת ומתגדלת כמעיין דלא פסיק מהכנה שקדמתם, בסוד 'ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו' (קהלת ה, י). ומה מתוק האור לעין, כי הוא תענוג ושביעה ביחד, מה שאין הלב יכול אפילו להרהר בעסקי כל עולם הזה.
וזה סוד "מה היה העולם חסר, מנוחה, בא שבת בא מנוחה" (בראשית רבה י, ט). דהיינו, מנוחה בדביקות הרוחניות, שעל נקודה זו סובבת כל גלגל הבריאה, שזה תכלית הבריאה. ולכן נקראת 'מתנה טובה', כי אינה שייכת כלל לכל מה שמסודר מכבר תחת שורש הזמן, שאינה נוהג שמה שום בחינת מנוחה, אלא הוא למעלה מהטבע, וחיות כזה שחי דוקא במנוחה. ואין זה פלא, כי בעולם הזה נראה גם כן הפכים, שאנו מתים במים, ודגים שבים דוקא שמה הם חיים. אבל לדגים יש גופות אחרים נתונים מגופותינו, כמו כן הזוכה לשמירת השבת זוכה לכלי חדשה שמוצא חיים ותענוג קבוע במנוחה.