תוכן

הבדל מלשון המקרא אל הקבלה

כי לשון המקראות אינו עוסק אלא בעולם אחד, וכלפי זה משתמרת, אשר דבריה כולם נוהג במציאות כל עולם ועולם באנפי נפשיה. למשל, המובן כולו מ'בראשית' עד ל'כל ישראל' נוהג כולו בעולם הזה, כאמרם 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג, א), ועד"ז נוהגת כולו בעולם המלאכים, אף קוצו של יוד לא יחסר שלא תתבאר שם, וכמתכנותה נוהג בעולם השרפים, וכן כולה בעולם האצילות. והטעם, משום דהעולמות גם כן שוים זה לזה כנ"ל, והחילוק הוא רק בחומר. כמו שחומר פרעה בעולמות התחתונים הוא קליפה, והחומר שלו בעולם האצילות הוא שם קדוש, אמנם בצורה אין חילוק כלל, וזהו שנקרא אצלנו דרך של שורש וענף. אמנם בבחינת היחסים של עולם אחד על חבירו, ואין צריך לומר דבר השתלשלותם וסיבתם וענין עליתם והתכללותם זה בזה, מכל אלה, אין זכר ואין אפשרות לדבר בלשון הזה.
משא"כ בלשון הקבלה, אפשר לפרש כל היחסים והשתלשלויות של עולם אחד על משנהו וסוד עלייתן והתכללותן, מתחילתן עד סופם, הכל באר היטב.
ומזה הטעם שפת המקראות ברורה מאוד אפילו לבני העולם הזה, משום שהמה מדברים ממציאות עולם אחד בלי עירוב עולם אחר בו.