תוכן

ד. מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע
וזהו דברי חז"ל (בראשית רבה מד, א) "וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות", עכ"ל. וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות יב) וראה מה שכתבנו שם, אולם כאן אבאר מהותו של התפתחות הזה המושג על ידי העסק בתורה ומצוות מהו.
ותדע, שהוא דבר הכרת הרע שבקרבו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך להעוסק בהם הזדככות דרגתית ואיטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבו. כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזהו מדה שווה בכל בריה ובריה, אולם כל ההבחן מבריה לחברתה הוא רק בהכרה של הרע, שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע, וממילא שמבדלת ודוחית את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.
וכדי שלא להלאות להמעיין, נבאר הרע והטוב בכללותם. כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות יב) אשר כללות כל הרע אינו רק אהבה עצמית הנקראת אגואיזם, להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' ויא), אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק), ולפיכך מאוס לנו האגואיזם וכואב אותנו בתכלית להיותו הפכי הצורה מהיוצר ית'.
אולם מיאוס הזה אינו שוה בכל נפש, אלא מתחלק בינותנו לשיעורים, כי האדם הפרא הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום, ולפיכך משמש עמה בגלוי לבלי שום בושה ובלי שום גבול, גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחינת רע, ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד עכ"פ שלא יראהו איש. והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהוא מדת הטוב הכללית. וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות דרגתי, דהיינו, מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו על דרך הכתוב (ישעיה נח, ז) "ומבשרך אל תתעלם", וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו, וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו על כל האנושות כולה.