תוכן

ד. ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטה של המצוה הזאת של אהבת זולתו מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמינו, על דרך שכתבו התוס' (קידושין כ, א ד"ה כל) בשם הירושלמי בפסוק (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך" האמור לגבי עבד עברי, וזה לשונם: "דפעמים שאין לו אלא כר אחת, ואם שוכב עליו בעצמו ואינו נותנו להעבד הרי אינו מקיים כי טוב לו עמך, שהוא שוכב על כר והעבד על הארץ. ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, הרי זו מדת סדום. נמצא, שעל כרחו צריך למסרו לעבדו והאדון עצמו שוכב על הארץ". עכ"ל עש"ה.
ונמצינו למידים אותו הדין גם בהכתוב שלנו בהשיעור של אהבת זולתו, שהרי גם כאן השוה הכתוב את מילוי צרכי חבירו כמו מילוי צרכי עצמו, כדוגמת 'כי טוב לו עמך' שבעבד עברי. באופן, שגם כאן במקרה אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא הפסק הלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום. אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, אם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?