תוכן

ב"ה ד' חקת, ז' תמוז, אפר"ת
כתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרככם דרכי, נאום ה'". זה שנאמר: "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים".
פירש: הנה זה ידוע ש"אם" נקראת "כנסת ישראל", בשביל שהוא "אור המקיף" הכללי, ומתכנס בכללותה בחי' "ישראל" שהוא הפנימי. לכן ישראל עושה ישר אל, וגם לי ראש, בשביל שהוא נקודה סולת נקיה ששורה בו האל ב"ה.
וגם נקודת "ישראל" נקראת "בנים", כי נקודה זו היא המבינה "יחודו" הקדוש והטהור. כי עיקר "הטוב" שרוצה הבורא ב"ה להטיב לבריותיו, ולהשפיע להם שפע, הוא אך זה הגילוי "יחודו הטוב", שמגלה ומראה לבריותיו שאין שום כח אחר בעולם כי אם הבורא ית'. וזה הוא עיקר שפע הטוב שעומד לנצחיות.
אמנם לגלות זה "היחוד הטוב" אי אפשר לידע, עד שגלה מקודם גם את "הרע", כי איך שייך "יחוד" בטוב לבד? כי אם את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל? ונמצא שהרע עצמו מגלה "היחוד הטוב". היינו, שמקודם נעשה "להכנה" שיכולים לקבל "הטוב", ואח"כ, מראה הקב"ה "יחודו הטוב", "שעצם הרע" שנראה מתחילה, הוא הוא "עצם הטוב". ולכן זה "היחוד" אין מקבלים אותו כי אם "בנים", שנקראים "ישראל". בשביל שהיא "הנקודה פנימיות של לב", שרוצה ברצונו הטוב אך להשפיע נ"ר לבורא ית', ולעצמו לא כלום. ולכן יש בו שני דברים:
א'. שיכול לעמוד ברע לקבל אותו, כי הוא "הצדיק" שמצדיק את בוראו ית' בכל עת.
ב'. שעושה ומהפך את הרע עצמו להיות טוב, כי מחמת זה שממלא בכל עת "רצון" השי"ת, היינו, שרצונו כי אם להשפיע נ"ר לבורא ית', ולעצמו אין צריך כלום, וא"כ מה שייך חילוק בין רע לטוב בזה הנ"ר שמשפיע?
ואיך אוכל לקרותו רע, בעת עומדו ליתן ממנו בעצמו נ"ר לבורא ית', ואין מקבל לעצמו כלום, אך משפיע. ובנקרא "משפיע נ"ר" לבורא ית', איך שייך לחלקו לחצאין במה שמשפיע, ובאיזה דבר שהוא משפיע. וגם איזה שם לקרותו עתה או מחר. אין בו כי אם שם אחד שנקרא "משפיע נ"ר ולא מקבל" וממילא מחמת זה הוא "כולו טוב".
אמנם מי העושים ומראים חילוק בין רע לטוב, הוא אך הכחות שרוצים לקבל לעצמן, ולא להשפיע, ולכן בעת שרע להם אינם יכולים לקבלם, ואומרים עליו כל מה שיכולים לבדות מלבם הרע. וממילא אינם מסוגלים לקבל גם את הטוב.
וזה שאמרו חז"ל: צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור. צדיק וטוב לו – צדיק גמור. רשע ורע לו – רשע שאינו גמור. רשע וטוב לו – רשע גמור. היינו, שהם ד' כחות באדם. וצדיק הגמור שרצונו אך להשפיע נ"ר בכל רגע, ולעצמו לא כלום, "תמיד טוב לו", כי אין שום חילוק לו במה שמשפיע. ובזה שממלא רצון השי"ת הוא כולו טוב, ורע בעצם נהפך לטוב. ונמצא שתמיד "טוב לו".
אבל "צדיק שאינו גמור", היינו שאין עוד בשלימות גמורה ליתן נ"ר ליוצרו ית', ממילא הוא עושה חילוק בין רע לטוב. "וצדיק" נקרא כי לא המיר את רוחו לה', ומקבל על עצמו את הרע, אך כמו עונש לו להעביר חטאתו. ובזה הוא עושה חילוק בין רע לטוב. "וצדיק הגמור" אין חושש כי אם לכבודו ית' שיתרבה ויתמלא בעולם. והבן.
"ורשע שאינו גמור" נקרא זה הכח שאינו יכול לעמוד בעת הרע, ואינו רוצה בו להשפיע, אבל גם בטוב אינו רוצה לעצמו כי אם להשפיע. (פירש: "רשע" – שרוצה לעצמו לקבל, "וצדיק" – האיש שרצונו להשפיע). וממילא "תמיד רע לו". כי הטוב השפיע לה', וברע אינו יכול לעמוד בו, וגם אינו משפיע, ואינו רוצה בו בשום אופן. ובזה רע לו תמיד, כי נשאר בלא כלום.
אמנם רשע הגמור שאינו רוצה גם בטוב להשפיע, כי אם לעצמו, ולכן טוב לו. היינו שנשאר לו הטוב לעצמו, ורע אינו רוצה לקבל, אך רוצה להשפיע, היינו שאינו רוצה בו שירא הוא הרע, כי אם טוב מקבל.
ונמצא מכל זה שכדי לצרף את הכוחות מן האדם, ולהשאר סולת נקיה לה', נמצא כל הרע. אבל באמת לצדיק הגמור והנקי עושה מן עצם הרע טוב. כי לעצמו אין צריך כלום. אך כל עינו מביטה תמיד שיוכל למלאות רצון הבורא ית'. וכל מה שמוצא עושה מזה נ"ר ליוצרו ית'. וממילא כולו "טוב" גמור.
ולכן עיקר מן "האם" הוא שימצא "בנים טובים", כדי להשפיע מזה נ"ר לבעלה. וכשהאם נשלחה בגלותה היא מיסרת את בניה שימצאו טובים ונקיים. ותתן לאדם בינה יתירה לעמוד הכן לקראת ה'.
ובעת שאדם מבין בבינה היטב איך להשפיע נ"ר מכל דבר, אז משלח האם חפשי לבעלה, ולוקח "הבנים" – שנשאר דבוק בבורא ית', וממילא בזה "ייטב לך" בוודאי. כי רואה בזה יחוד הטוב מן עצם הרע. וזה הוא "אריכות הימים" שעומד "לנצחיות". ואז "אם הבנים שמחה" שנעשה כולו טוב. והבן.
וזה שכתיב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" וכו'. היינו זה שנראה בעיניכם שהוא "רע", הוא כי אם מחמת זה שאתם חושבים שהם "מחשבותיכם", שבזה נראה כמו רע, ואין אתם יכולים לעמוד בו. כי הפירוד הכוחות ההוא ממני הם העושים רע. וזה הוא "מחשבותיכם", שעוד יש לכם מחשבות של "עצמכם". אמנם העיקר לצרף הסיגים ההם להמצא נקי וטהור, ולידע בידיעה ברורה שכולם "מחשבותי", דהיינו ליתן לי נ"ר ולא לעצמכם, ובזה נעשה כולו טוב. והבן.