תוכן

ענין הכתוב 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' (משלי ג, לד) 

א. הבוזים מצות המלך - טועמים מרירות בסעודה

על דרך משל, במלך שהכריז בהמדינה שיבואו לעבודתו ויתן להם מחמדים ותענוגים בשכרה שכמותם עוד לא טעמו מעולם, לכל איש לפי עבודתו. וקסברו (-וסברו) העבדים שימנה משגיחים עליהם, אמנם לא מינה עליהם שום משגיחים, אלא המציא אבק אחד שנתן לתוך המאכלים והמעדנים, אשר נבאשו לחיך עד שאי אפשר לאוכלם. וכנגד זה המציא אבק אחר שנתן בתוך החומר של העבודה, אשר לפי שיעור משמוש היד בהחומר ולפי שיעור ההתמדה, היה מועיל לחשק שלהם ומועיל להפקת (-להוצאת) האבק המוזר שנתן להמעדנים.

וכיון שבאו העבדים וראו שאין השגחה, אז נתרבו העצלים, ונחלקו על ג' חלקים: חלק א' לא עבדו כלל, וחלק ב' עבדו אך לא בהתמדה, וחלק ג' עבדו ביגיעה וגם בהתמדה.

והנה חלק הא', כשהגיע זמן סעודה המקוה, כשנטלו את המעדנים והרגישו בהם טעם הזר, מיד הקיאו ולא יכלו עוד לשים יד לפה, והתחילו לבזות ולקלל את המלך, באשר שהטעה אותם ועשה מהם ליצנות גדול וכדומה מן הבזיונות.

והנה חלק השני לא הקיאו, אלא יכלו להנות מהסעודה, אמנם אין כאן מחמדים שאין כדוגמתם, וגם הם ביזו את המלך בלבם אבל לא בפיהם.

משא"כ חלק הג' שעשו מצוות המלך באהבה גדולה, והמה היה להם החשק הגמור בהמעדנים וגם המעדנים היו מתוק לחיכם עד שאין דוגמתם.

וזהו סוד 'ואם ללצים הוא יליץ' (משלי ג, לד), דכאן שהם עושים ליצנות מעצמם בבוזים את מצוות המלך, ומשום שטועים שאין השגחה פונים את עצמם ממלאכה, א"כ גם השי"ת יליץ להם, שמוצאים טעם ה... בתורה ומצוות ...

[הג"ה: סוד החן – והבן ששיעור גדלותו של אדם נמדד בשיעור הנטיה שבטבעו "למצא חן" (והוא טבע שמורה והמיוחדה למין האדם). ואם למצא חן בעיני בריות אז זוכה לפרסום גדול, ואם למצא חן בעיני המקום אז זוכה לחכמת האמת].

ב. במצוות שבין אדם למקום מצוי אבק הנותן חשק

ובזה תבין הכתוב סוף מלאכי (ג, י-יא), 'הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות וגו' וגערתי לכם באוֹכֵל ולא ישחית את פרי האדמה'.

וקשה, מה ענין 'טרף בביתי' וגם מה 'הגערה באוכל', אם יש לנו ברכה וודאי אין כליון בפירות.

ובהמשל הנ"ל תבין, שחלקי התורה בשנים הוא: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. ובעבודה שבין אדם לחבירו נתן אבק המר המשחית את החשק להנות, וכנגד זה נתן בעבודה שבין אדם למקום אבק של רפואה המגדיל מאוד את החשק, כל אחד לפי עמלו, שזה רמזו ז"ל 'החנות פתוחה והחנוני מקיף בלי ערבות, וכל מי שהוא', דהיינו סוד הכתוב (ע"פ ירמיה לג, כה) 'אם לא בריתי, חוקות שמים וארץ לא שמתי', והכל נברא לכבודו, ונמצאו באי העולם מקיפין ולוין על מנת להרבות כבודו ית'. וכיון שטועים שאין כאן השגחה, א"כ אינם עושין את המצוות שבין אדם למקום, זולת מה שבין אדם לחבירו. ועל כן 'אם ללצים הוא יליץ', שאינם יכולים להנות מהברכה והתענוגים שבתורה וזיו השכינה[6], ומתלוצצים מכל זה שאין להם אפילו המשכה כלל. אמנם העבודה והעמל הם מקיימים, דהיינו שבין אדם לחבירו. ונמצא 'מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם' (ירמיה יז, יח), שהעבודה הם עושין כמו הצדיקים, כי אינם גונבים וגוזלים, ומתייפים להיות נח' (-נוחים / נחמדים) בעיני הבריות, ומשועבד גדול להם עוד יותר מהצדיקים, ונמצא פורעין את החוב. אמנם כשבא ליטול שכר אז הם אפר תחת הצדיקים (ראש השנה יז, א).

וזה שאמר הנביא 'הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי'. כלומר, דסוף סוף אתם פורעים את החוב ואתם נותנים את הכסף ואת כל היגיעה שלכם לשעבוד הבריות למצוא חן בעיניהם, א"כ אין אתם מפסידין כלום, הביאו זה היגיעה לשמי, ויהיה טרף בביתי ולא לבריות העולם. כמו שאמרו ז"ל 'והבדלתי אתכם מן הגוים להיות לי' - שתהא הבדלתכם לשמי, בשביל שאני צויתי ולא בשביל שעבוד הבריות.

וזה שאמר הנביא 'וגערתי לכם באוכל ולא ישחית את פרי האדמה', דהיינו כסבורים אתם שאני צריך בברכתי להביא חדשות, איני צריך אלא לפתוח את ארובות השמים, כלומר, החשק של דברים השמימים והרוחניים, וממילא 'וגערתי לכם באוכל ולא ישחית את פרי האדמה', כי יהיה לו חשק שלה, ויראה שטובה הארץ מאד מאד.

ג. דרך תורה ודרך יסורים

וזהו שכתוב (מלאכי ג, יד-יז) 'ואמרתם שוא עבוד אלקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וגו' והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה, וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו'.

דהיינו, אם זכה - על ידי תשובה ומעשים טובים, ואם לא זכו - הוא על ידי יסורין, דהיינו הפרעון שלא מדעתם[9], וממילא נעשה הסגולה של החשק, ואז 'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד), ואז יקבל השי"ת כל מיני עבדות, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא לח, ב). וזהו שאמר 'כאשר יחמול על בנו העובד אותו', כי אז יראה צדקות השם, אשר בעת שאמרו 'מה בצע כי שמרנו משמרתו' רשעים היו ולא צדיקים.

(עוד שם (ע"פ מלאכי ב, יז), 'הוגעתם ה' בדבריכם, ואמרתם במה הוגענו. באמרכם כל עושה רע טוב בעיני ה', ובהם הוא חפץ, או אמרתם איה אלקי המשפט'. שהדברים תמוהים, איזה חבור הוא ב' ענינים האלו.

אלא השוטים אומרים מתחילה, אם יש שכר ועונש, למה שותק לכל הרשעים האלו שמבלין בכל טוב ימיהם. אלא מכאן שכל עושה רע - טוב בעיני ה'. ואם באה מלחמה נוראה ונהרגים לאלפים בלי רחמנות, אומרים איה אלקי המשפט, הֵא הוא בעל הרחמים, ואיך מסתכל ורואה כל ההרג הזה.

על כן נקרא 'הוגעתם', שהוא ענין יגיעת בשר לקבל ולשמוע ב' הפכים כאלו).

ד. ובחרת בחיים

ובהנ"ל תבין הכתוב (דברים ל, יט) 'ובחרת בחיים', שז"ל (-שאמרו ז"ל) 'כאדם הנוטל את יד בנו' וכו'. דקשה, האיך הוציאו הכתוב מפשוטו. אלא בהנ"ל תבין, שבזכות שמירת התורה יהיה להם חיך לטעום את הטוב ועינים לראות את החיים, ומי פתי כשיראה החיים יטול המות או הרע. על כן אמרו 'כאדם הנוטל את יד בנו', שזה סגולת התורה.

וזהו שאמרו ז"ל, 'כל המתגאה', כלומר שרוצה לקנות שם בין אנשים, נמצא משחית את חכו, על כן טועם טעם מר בסעודתו ית' הצרור בתורה ומצוות, כי לא יכול לשמור את בחינת התורה בתרי"ג עיטין, ומכל שכן בבחינת פיקודין[14], על כן אומר הקב"ה 'אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד', כלומר שהוא שונא אותי ואת מעדנים שלי.

וזהו שכתוב (ע"פ דברים יא, יג; ח, י) 'והיה אם שמוע, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך'. פירוש, כי תראה שלא לקללות ויסורין בראתי אתכם, רק למחמדים והנאות טובות, ואני ראוי לברכה.

*

ה. הגעת נשמה לכסא הכבוד וזה לעומת זה

צריך לדעת שאדם מגיע עד כסא הכבוד, וזהו האדם שנמצא כאן בעשיה, ממש זהו שנמצא גם ביצירה וגם בבריאה, אמנם כשאינו זוכה, אינו יודע מה למעלה הימנו, ואפילו מנפש המלובש בו אינו מרגיש מאומה, כי הנפש קרקע עולם הוא, ואינו אלא בחינה מקבלת תענוג ואור, ובשאין לה משלה היא יושבת דומה וחרישה. אמנם בשזוכה, אז קונה הרוח, דהיינו חיבור עם עצמו הנמצא ביצירה, ואז מרגיש את הרוח ונפש דקדושה. ואין צריך לומר כשמתייחד עם עצמו שבבריאה, כשקונה הנשמה.

ועל דרך זה יש מרכבה שלימה על נפש הבהמית, דכמו שיש לו בחינת נפש הבהמית בעולם הזה, יש לו בחינת רוח הבהמי ביצירה דקליפה, ובחינת ס"ם בעולם הבריאה, בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) 'זה לעומת זה עשה אלקים'.

ו. ענין ב' נשים - אהובה ושנואה

וזה הנפש מלובשת בנפש הבהמית, וזה ב' נשים אהובה והשנואה, אשר בן הבכור נקרא הדעת המבכר אחד קודם חבירו, על דרך שאמרו ז"ל 'כל הנטפל לשם', פירוש קיום הגוף שנטפל להמצאת נחת רוח לשם, 'וחי בהם (ויקרא יח, ה) - ולא שימות בהם' (יומא פה, ב), 'אם לפניו', אם הנטפל מצוי מלפני השם, 'אינו קדוש', מפני שהדעת מבכר את השנואה, 'ואם מלאחריו', דהיינו הנטפל מצוי מלאחרי השם והשם לפניו, אז 'קדוש', כי הדעת מבכר את האהובה.

וזהו שאמר הכתוב, כל עוד שירגיש אדם ב' נשים לו, יבין בעצמו שבן הבכור להשנואה, כי לא יוכל לבכר וגו', אלא אי אפשר להיות לו יותר מאחת, או אהובה לבד או שנואה לבד. ואם ישוב בתשובה, אז יהיה נפש המשכלת שולטת, וממילא יהיה בן הבכור לאהובה.

והיינו דקאמר ש'בכור נוטל פי שנים' (בכורות נא, ב). פירוש, אל תטעה בעצמך שחולקין את עצמם חציו לה' וחציו לגוף, כי זה אינו, אלא או כולו לה' ויהיו הגופניות ומה שבין אדם לחבירו גם מצוות השם, או כולו לבריות, ואפילו המצוות שעושה הוא גם להיות נוח לבריות.

וזה שאמר רבי באבות (ב, א) 'איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם'. פירוש, שיהיה משועבד כולו לה', ותפארת לו מן האדם יהיה גם כן 'לעושיה', כלומר מסיבת השם שצוה על זה.

[הג"ה: והיינו ב' נשים כלומר 'בינונים זה וזה שופטן', והיינו משום דבן הבכור לשנואה, דהנטפל מלפני השם, ואז אינו קדוש, ו'בכור נוטל פי שנים' (בכורות נא, ב), דאפילו ה'תפארת לעושיה' נמי נוטל לעצמו בתאוה לקנות שם גדול].

ז. כי היא חכמתכם לעיני העמים

וזה שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ד, ו) 'ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'. שהמקרא תמוה, דהא נצטוינו הכל לעשות נחת רוח ליוצרו, וכזה אסור, דהוי שלא לשמה, דהוי לקרותו רב, כמו שכתוב בתוספות (תענית ז, א ד"ה וכל), מכל שכן שיהיה זה למטרתינו עד שמשה רבינו ע"ה הקדים זה קודם מתן תורה. ותו קשה, אין אנו רואים שהגויים יאמרו על מקיימי תורה ומצוות שהם חכמים ונבונים, אדרבה, מתלוצצים בתכלית הלצנות.

ובהנ"ל תבין, שאמת הדבר שגם החלק בין האדם לחבירו מצווה לנו מאד מפי השם, שנתפאר ונתקשט לפני הבריות, אמנם כל זה יהיה מטעם מצוות השם, אבל 'לא תוסיפו על הדבר' לעשות בגאוות לבכם כדי שיקראו אותך רב, כי אז ישחית האוכל את פרי האדמה, כי יתקלקל חכו, והיינו גם כן 'לא תגרעו ממנו', כי הוא נטפל לשם, אמנם תעמידו אותו מלאחריו, שהשם יהיה מלפניו ובטח יהיה קדוש.

 וכוונת הכתוב כמו שכתוב במלאכי, 'והיו לי וגו' ליום אשר אני עושה סגולה', ואז יוכר בין עובד ה' ללא עבדו, אבל טרם הזמן ודאי מוכרח להתקיים 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן', שהבריות מרגישין טעם מר בשמירת תורה ומצוות, והם מתלוצצין על ישראל. וזה שדייק הכתוב 'לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה', כלומר, בזמן שיהיה להם כלי שמיעה והבנה להבחין בין עובדי ה' ללא עבדו, ועל דרך שאמרו ז"ל (ערובין קב, ב) 'לא שמיע לי, כלומר, לא סבירא לי'.

וזה שאמר הכתוב במלאכי אחרי 'וגערתי לכם באוכל': כתוב (ג, יב) 'וְאִשְׁרוּ אתכם כל הגוים, כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות'. פירוש, דהיינו אחר שבני ישראל יזדרזו בתורה ומצוות ויהיו ארץ חפץ - שיפתח חשקם להרבות בתורה ומצוות בבחינת פיקודין, אז יאמרו הגוים 'עם חכם ונבון הגוי הזה', שהבינו שיש השגחה וקימו צויו (לא כמו שנדמה לנו שאין השגחה, ע"כ היה נראה לנו אז כמו ליצנות כל החו"ב (-החכמה ובינה) שבתורה), כי 'בארצם ירשו משנה' (ע"פ ישעיה סא, ז), כי אפילו מה שבין אדם למקום נעשה אצלם לשכר, אמנם הגוים 'משנה שברון שברם' (ירמיה יז, יח), כי העבודה עשו והשכר אינן מקבלים, כי אין להם ארץ חפץ במה לקבל.

ח. הבדלה

 צא"ל (-צא למד) ולהשכיל מאד להכיר בענפים שהם בעולם הזה, לבחור בטוב ולמאס ברע, להיותם ממש כאן בצורה ההפכי לגמרי, שהנמשך משורש חשוב תמצא כאן בשפל המדרגה, והנמשך משורש בלתי חשוב יהיה כאן חשוב הימנו.

והענין, כי כל העולמות נחשבים לפרטים ולחלקים שכל עולם התחתון ודאי מוסיף על עולם הקודם לו וכו' וכו' עד לעולם הזה, אמנם זה העולם האחרון שאין בו עוד תולדה והתפשטות עולם שפל הימנו, אם כן הוא ענין שלם שאין עוד מה להוסיף עליו. ונודע שכל כח העליון בהכרח שימצא בתחתון, אבל אין כח התחתון נמצא בעליון, כמו שכתוב בעץ חיים בתחילת שער המלכים (שער יא פרק א), עיין שם.

וזה סוד (דברים ז, ז) 'כי אתם המעט מכל העמים'. דכיון דעם ישראל קרובים ביותר לעולם העליון, על כן בהכרח שהם חסרי השלימות כלפי העמים החומריים שקבלו לצורת העולם הזה הגשמי כמות שהיא, ועל כן בנינם יותר נאות ומתוקן על מילואם.

וכן חכמת התורה כלפי שאר חכמות. כי חוק השלם שטעם מקצתו כטעם כולו, וזה מורגש בחכמות חיצוניות. מה שאין כן בתורה, בטרם שיזכה האדם לקבל שלימות החכמה על תכלית מילואו, לא יוכל לטעום טעם תורה ומצוה, ועל כן כל הבוחרים מדעתם עצמם, יבחרו בשאר חכמות חיצוניות ונדחים מחכמת התורה, מטעם חוסר השלימות כנ"ל.

ועל דרך זה כל ענף וענף מענפי העולם הזה, יהיו הגשמיים המלאים בלי שום קרבה לרוחניות - יותר שלימים ומוטעמים לחיך הדעת מאותם הענפים אשר יש בהם מניצוצי עולמות העליונים.

והסיבה להנ"ל היא, משום דבחינה ד' ול"ב האחרון הוא ענין נקודה דעולם הזה ושורש הגשמי שעליה היה הצמצום א', ונודע שהעליונים וכל מרכבת הקדושה נקיים מזה, ועל כן בעולם הזה שכל הפרטים המה רק בחינת כלים, נמצא בעליל שהיותר חומריים הם כלים שלמים, ושיש בהם קרבה לעליונים יהיו חסרי בחינה ד' באיזה שיעור, ועל כן טעמם פגום באותו שיעור.

אמנם כלפי החסרון הנ"ל, מוטבע בכלים הקרובים לרוחניות חשק פנימי לקרבת השי"ת, בסוד 'כי בי חשק ואפלטהו', שכח הזה הולך ומתגדל על ידי מעשים טובים ומצוות, שבגלל זה סובל כל החסרונות ומריח ודוחה כל העושים החומריים, ומתקרב להשי"ת וזוכה לקבל כל השלימות בבת אחת בסוד 'אשגבהו', אימתי - 'כי ידע שמי', ואז 'יקראני ואענהו' וגו'.

וזה סוד 'אם אין בו דעת הבדלה מנין' (ירושלמי ברכות ה, ב). כלומר, בטרם שמשיג דעת השלם לא יוכל להבדיל בין הקודש ובין החול, כי כלים דחול יש בהם יותר שלימות אליו משום דעליהם לא נגה אור ה', ומאין יִוָדַע שעל הכלים דקודש זורח אורו ית', אלא בשעה שזוכה להשיג אורו ית' וזוכה לדעת.