תוכן

[שנת תרצ"ח] [אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב)]
זכו - אחישנה, היינו דרך תורה. לא זכו [בעתה], על ידי יסורים, שהיא דרך התפתחות. שסוף כל סוף יבוא הכל לתכלית השלמות.
וענין דרך תורה, היינו שנותנים לאדם פשוט סגולות, שיוכל לעשות לעצמו כלים מוכנים לזה. וענין כלים נעשה ע"י התפשטות האור והסתלקותו, שענין כלי נק' דוקא הרצון לקבל, זאת אומרת שחסר לו איזה דבר. ואין אור בלי כלי, שצריכים להתפיס אותו באיזה כלי שתהיה לו אחיזה. ולאדם פשוט אי אפשר שיהיו לו חסרונות על דברים גבוהים, כיון שאי אפשר להיות חסרון טרם המילוי, כמ"ש: התפשטות האור וכו'.
למשל, כשיש לאדם 1000 לירות, אז הוא עשיר, ויש לו הרחבת הדעת. משא"כ כשאחר כך הרויח יותר עד 5000, ואחר כך הפסיד עד שנשארו לו 2000, אז הוא כבר בעל חסרון, ויש לו כבר כלים על 3000 לירות, יען שכבר היו לו. נמצא שדוקא המעוט.
ועל זה יש דרך התורה. וכשהאדם מורגל בדרך התורה, להצטער על מיעוט השגה, ובכל פעם יש לו איזה הארות והן מסתלקות, אזי הן גורמות שיהיה לו יותר צער ויותר כלים.