תוכן

תשמ"ו מאמר כו
בפרשת בשלח, אנו מוצאים שהכתוב אומר לנו, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" [שמות יג' יז'] א"כ משמע מכאן, שדרך קרובה לא טובה, ולגבי פסח שני אנו רואים (בהעלותך שלישי) "דבר אל בני ישראל לאמור, איש איש כי יהיה טמא לנפש, או בדרך רחוקה, לכם, וכו', ועשה פסח לה', בחדש השני וכו'", ז"א אם הוא בדרך רחוקה, אינו יכול לעשות את הפסח במועדו.
רואים אנו שבפרשת בשלח אומר שדרך קרובה לא טובה כמ"ש ולא נחם וכו', כי קרוב הוא, אלא דרך רחוקה יותר טובה, ובפרשת בהעלותך כתוב שמי שהוא בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, משמע שדרך רחוקה הוא יותר גרוע מדרך קרובה.
ראשית כל אנו צריכים לדעת שענין הדרכים מה שהתורה מדברת, בטח מרמזת דרך הקרוב, ודרך הרחוק הוא, לענין להגיע לשלימות המטרה, א"כ קשה להבין איך שייך לומר שדרך קרוב הוא דרך לא טובה, היינו, הטעם שהתורה נותנת לנו בזה, בראותם מלחמה ושבו מצרימה, הלא קרוב נקרא שקרוב לה', אם הוא קרוב לה' איך אפשר לומר שהם ינחם ושבו מרימה, להיפך אנו מבינים אם היה נחם העם בדרך שהוא רחקה מה' אז שייך לומר "פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.
הנה בפרשת ראה (חמישי) אומר הכתוב, "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו, כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם וכו'".
אאמו"ר זצ"ל, אמר ביאור על זה, ושאל מהו הטעם, שהכתוב נותן לנו טעם על וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו אמר היות שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, וצריך להיות כשור לעול וכחמור למשא והאדם לא יוכל שאתו, היינו שקשה לו לסבול את העול, שזה פירוש לא יוכל שאתו, ומשום זה ירחק לך הדרך, משא"כ אם האדם כן היה מקבל על עצמו, את העול של מלכות שמים, אז היה רואה שהכל קרוב אליו.
זאת אומרת מה שהאדם רואה שרחוק ממנו "המקום, אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם", היינו המקום שבחר ה' לשכן שמו, הוא כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שהמקום הזה רחוק מהאדם, היינו שיהא בידו לעשות בתוך לבו מקום להשראת השכינה, רחוק מלהבין דבר כזה, שיהיה באדם כח, לעשות מקום להשראת השכינה בתוך לבו, זהו מטעם שלא יוכל שאתו, שלא רוצה לקבל עליו את הדרך המקובל כשור לעול וכחמור למשא.
נמצא לפי"ז שהאדם צריך לתת כל כוחותיו רק על דבר זה, היינו שיחשוב תמיד עצות, איך לקבל על עצמו את העול הנ"ל, וכל עבודותיו צריך האדם לרכז, זאת אומרת את כל מה שהאדם עוסק בתורה ומצות, צריך האדם לחשוק שהמעשים האלה, יביאו לו את ענין קבלת עול מלכות שמים שלא עמ"נ לקבל פרס, ושזהו המקום אשר בחר ה' אלקיך לשום שמו שם.
כידוע ששמו נקראת מלכות, שהיא נקראת שכינה שפירושו כמ"ש בזה"ק דאיהו שוכן, ואיהי שכינה, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, שהמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה, שהבורא נקרא שוכן אבל מתי הוא נקרא שוכן במקום שיש מי שמשיג את השוכן, אז הוא אמר, שאין שוכן ושכינה, שני דברים אלא דבר אחד, היינו שוכן נקרא אור בלי כלי, ושכינה הוא המקום שמתגלה הבורא, נמצא מה יש במקום שהבורא מתגלה, רק הבורא, ולא דבר אחר, אלא כנ"ל אור וכלי, היינו שיש כלי המשיג את האור.
ולפי זה יוצא מהו המקום אשר בחר ה', לשכן שמו שם, הוא כמו שאנו לומדים, שאנו צריכים לתקן את הכלי קבלה שלנו, שיהיו בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, וזהו ענין של השתוות הצורה, אז במקום הזה מתגלה את השם של הקב"ה.
ואי לזאת איך אפשר לומר על דרך קרובה, ולא נחם אלקים וכו', כי קרוב הוא, הלא דרך רחוק משמע כמו שכתוב אצל פסח שני שמי שהיה בדרך רחוקה הוא נדחה לפסח שני, וכמ"ש בפרשת ראה (פרשה חמישי) וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כנ"ל, ולפי פירשו של אאמו"ר זצ"ל, שענין ריחוק מקום נובע מסיבת לא תוכל שאתו היינו לסבול עול מלכות שמים, א"כ איך יכול להיות שדרך רחוקה יהיה יותר טובה מדרך קרובה.
במסכת עירובין (דף נג ע"ב) מביא שם, בשם רבי יהושע בן חנינא שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי תינוק אחד שהיה יושב על פרשת דרכים, אמרתי לו בני באיזה דרך נלך לעיר אמר לי זו ארוכה וקצרה, וזו קצרה וארוכה, הלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר, היה מקיפות לה גנות ופרדסים, חזרתי לאחורי, אמר לו בני, לא כך אמרת לי זו קצרה, אמר לי רבי ולא כך אמרתי לך קצרה וארוכה וכו'.
משמע מכאן שיש ענין קרובה ורחוקה, ורחוקה וקרובה.
ובפרשת נצבים (שישי) כתוב, כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך, ולא רחקה הוא, וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, משמע מכאן שענין קרוב הוא דרך טובה, כמ"ש בפיך ובלבבך לעשותו. ולא כמו בפרשת בשלח.
ולהבין את הנ"ל, יש לפרש זה בענין סדר התחלת עבודה, כי יש ענין עבודה, במעשה, ויש ענין עבודה גם על הכוונה, היינו שהאדם צריך לעבוד גם על הכוונה, זאת אומרת שבעת עשיית המצות, יהיה לו כוונה טובה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה את המצות. היינו הסיבה הגורם לו, לקיים המצות.
היות שיש לכוון המעשים שיהיו שלא על מנת לקבל פרס, והיות שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהוא דוקא שלא אפשר לעשות שום תנועה בלי לקבל תמורה היינו שכר תמורת עבודתו, שזה נמצא בהטבע שלנו שאין אנו עושים שום תנועה אלא אם אנחנו צריכים לראות את הכדאיות שלו, אם יהיו לנו יותר תענוג בעת שאנו מוותרים על המנוחה, היינו מה שאנו מוותרים על המצב שבו אנו נמצאים הוא בכדי לקבל יותר תענוג, מזה שיש לנו עכשיו, טרם שאנו משאירים את התענוג והולכים לעשות פעולה אחרת בטח שהוא חושב שעי"ז שיעשה עכשיו פעולה חדשה הוא יקבל יותר תענוג.
אם כן הוא מוכרח לעשות ולקיים את התורה והמצות, לא בשביל שה' רוצה שאנו נקיים אותם ואנו רוצים לעשות רצונו כדי שיהיה לו הנאה מזה שאנחנו שומעים בקולו, אלא היות שהוא מבטיח לנו, שכר גדול בזה שאנחנו נשמע בקולו, ומשום זה, אנו משתדלים לקיים מה שהוא דורש מאתנו, היות שאנחנו מסתכלים על השכר הטוב שהוא ישלם לנו תמורת עבודתינו.
וזה דומה, לאנשים שעובדים בבית חרושת אצל בעל הבית, ומדרך עבודה הוא, שעובדים שמונה שעות, ועי"ז שהפעולים עובדים אצלו, הבעל הבית מרויח כסף, וא"כ יש לו הנאה לבעל הבית בזה שיש לו עובדים ועושים את רצונו וחלק קטן מבין העובדים באים לבעל הבית, ומציעים לו הואיל שהם רואים שיש לו צער מזה שהוא הבטיח למי שהוא, סכום תוצרת, להמציא בזמן מסוים, והואיל שהם רואים לפי קצב העבודה שהפועלים עובדים ונותנים תוצרת, בשמונה שעות, הוא לא יוכל לעמוד עם החוזה שעשה למי שהוא, שימציא לו כל הסחורה בזמנו הקצוב, אי לזאת הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות, והגם שהם צריכים להיות בבית תיכף אחר עבודה של יום עבודה של שמונה שעות, היות שהם מטופלים עם ילדים, וגם לאחד מהם האשה חולה קצת, ומשום זה תיכף אחרי העבודה הם משתדלים לבוא תיכף הביתה, אבל מכל מקום, הואיל שהם רואים את הצער של הבעל הבית, הם מסכימים לעבוד אצלו שעות נוספות.
ובטח בעל הבית שהוא שומע המסירות שיש לו להפועלים שלו, שלא יכולים לסבול את הצער שלו ומשום זה הם מסכימים לעבוד שעות נוספות, מפני שהם יודעים שבעל הבית הוא בדוחק, היות שהוא מוכרח לקיים את החוזה שהוא הבטיח להקונה לתת סחורה בכמות מסוימת ובזמן מסוים, והיות לפי סדר העבודה של שמונה שעות אין באפשרות לקיים מה שהבטיח, אי לזאת הרגש שיש בלבבם לגבי נותן העבודה לא נותן להם מנוחה מבלי לעשות משהו לטובת בעה"ב, לכן הם מסכימים לתת יגיעה יותר מכפי כחם, היינו כנ"ל, אעפ"י שהוא אחר יום עבודה, והיות שהם בעלי משפחה ברוכת ילדים, וגם אחד מהם האשה שלו קצת חולה והוא מוכרח לעבוד גם משק בית, מ"מ אין המצפון שלהם, נותן להם להשאיר את בעה"ב במצוקה, לכן באו אליו, ואמרו לו אנחנו באנו לידי החלטה שאנחנו נעבוד שעות נוספות, בשבילך.
וכשבה"ב שומע את מסירת לבם של הפועלים שלו הוא רואה עכשיו דבר חדש, היינו שמטרם שהפועלים האלו באו אצלו, להראות לו שהם משתתפים בצערו, הוא חשב שכל הפועלים אין שום רגש פנימי, ובלי שום מצפון, אלא מה שעובדים אצלו ולא אצל אחרים הוא משום שהוא נותן משכורת יותר גבוהה מאחרים לכן הם עובדים אצלו, אבל עכשיו הוא רואה אחרת שטועה עם הערכה שלו על הפועלים.
אבל אח"כ אמרו לו אבל אתה צריך לדעת בשביל עבודה נוספת היינו לעבוד גם בלילה אנחנו רוצים שאתה תשלם לנו עבור השעות הנוספות פי כפל, ממה שאתה משלם לנו עבור יום עבודה רגיל.
אז הבע"ב מתחיל לחשוב שוב, מה שהם רוצים לעבוד שעות נוספות, הוא באמת כמו שהם אומרים, היינו שהם רוצים להוציא אותי מהמצוקה, או להיפך היות שהם רואים שאני נמצא במצוקה, אי לזאת הם דרושים ממנו סכום גדול עבור שעות נוספות מטעם שהם יודעים שאין לי ברירה, לכן הם נותנים להבין שאני אדע שאני צריך לתת להם כמה שהם רוצים, היות שהם מספרים לו את מצבו הדחוק שהוא נמצא בכדי שהוא ידע, שהם יודעים את מצבו, לכן רוצים ללחוץ עליו, שהוא ישלם להם עבור השעות הנוספות כמה שהם דורשים.
ומהנ"ל אנו יכולים לקבל דוגמא, להעבודה שלנו בקיום תורה ומצות. היינו להבחין בין מעשה לכוונה.
מעשה נקרא שהוא מכוון לעשות את המעשה שהוא צוה לנו ע"י משרע"ה, לקיים תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה, ושנכוון שהמצוה שאנו עושים הוא בכדי לקיים רצונו, שהוא רצה, שאנחנו נקיים תו"מ, נמצא שהכוונה מה שהאדם צריך לכוון הוא, שאנחנו צריכים לכוון שהמעשים שאנו עושים בכדי לקיים מה שהוא צוה לנו, וזה נקרא, שהוא מכוון על המעשה שיהיה בסדר, כמו שהוא אמר לנו ע"י משרע"ה, וכמו שהדין הוא לגבי תקיעת שופר, שאם תקע שופר להתלמד, וכן התוקע לשיר, ולא לשם מצוה לא יצא ידי חובתו, (כמ"ש או"ח הלכות ראש השנה סימן תקפט).
נמצא לפי זה מה שאומרים מצות צריכות כונה הפירוש הוא, שהוא צריך לכוון את המעשה שהוא עושה הוא, מטעם שהוא רוצה לקיים את צווי ה', ובטח שהמעשה צריך להיות לפי הלכה שרז"ל קבעו את שיעורי התורה ומצות באיזה צורה ואופן שצריך להיות בין במעשה המצות כגון סוכה יש לה כמה דינים באיזה צורה היא צריכה להיות וכדומה, אחרת נמצא חסרון במעשה, וכן בלימוד התורה, וכמו"כ במצות לא תעשה יש בה הרבה דינים, ובאם לא שומר את ההלכות שיש בה נמצא שיש חסרון במעשה המצות. ואפילו שהוא מקיים הכל לפי הלכה מ"מ הוא צריך לכוון שעושה את המצוה מטעם שה', צוה לנו לקיים את רצונו בקיום המצות שצוה לנו ע"י משרע"ה, וכל זה נקרא רק מעשה המצות, ולא כוונה מטעם שכל מה שהוא חושב הוא לקיים את המעשה שה' צוה לנו, וכל היגיעות שאנו מתיגעים בתורה ומצוות, הוא כמו על אנשים שבעולם שעובדים ומתיגעים בכדי לקבל שכר, ולא יותר.
ויש כאן לתשומת לב יתירה, כי מה שאנו אומרים שכל עבודה, הוא במעשי המצות, זה באה להשמיענו, שהיגיעה הוא על המעשה, ואין כאן ענין לומר שיש עבודה על השכר, אלא על מנת לקבל שכר תמורת היגיעה אין אנו רואים דבר כזה שיהי' לאדם טורח לקבל שכר מטעם שכל הסיבה שאנו מתיגעים ומוותרים על הרבה דברים הוא שאנו מסתכלים על השכר, שרק השכר מחייבת אתנו לעבוד עבודות קשות מבלי להסתכל לא על איכות עבודה ולא על זמן עבודה, כל הדברים רק השכר קובע.
א"כ יש להבין מה שאנו אומרים שיש עבודה על הכוונה היינו עבודה על השכר, הלא איך שייך לומר בזה עבודה. אלא הענין כי בזמן שהאדם עוסק בתו"מ ורוצה שהשכר שלו יהיה, שה' יתן לו המחשבה ורצון לעבוד שלא על מנת לקבל פרס, על שכר כזה, אין הגוף מסכים, כי מדרך העולם הוא שמקבלים תמורה על העבודה, היינו העבודה הוא בויתורים על צרכים שהוא נהנה מהם, ותמורת זה הוא יקבל תענוגים יותר גדולים מכפי שהוא מותר, למשל מוותר על המנוחה, ולפעמים גם על שינה וכדומה, והוא מקבל תמורתם תענוגים יותר גדולים, ויותר הכרחיים.
משא"כ כשהוא מוותר על תענוגים, אבל זהו על דרך הכפייה, היינו שאין הגוף מסכים, והוא רוצה תמורה שהגוף כן יסכים לוותר על כל מיני תענוגים נמצא העבודה הוא מעשים להשפיע, וגם השכר יהיה הכוונה רק להשפיע בלי שום תמורה של קבלה, על הכוונה זו, היינו על השכר הזה, אדם צריך לעבוד עבודה גדולה, והוא יותר קשה מעבודת המעשה, הגם שעל כוונת השכר הוא לא צריך לעשות מעשים אחרים וזמן אחר. אלא אותו המעשה שהוא עושה ובאותו זמן, שהוא נותן עבור עשיית המעשה, מספיק לו, ואינו צריך למעשים אחרים, אלא סתם מחשבה וכוונה ומהו הכוונה שהמחשבה ורצון שלו יהיו דוגמת המעשה.
זאת אומרת כמו שהמעשה הוא עושה משום שה' צוה לעשותם, כן הכוונה יהיה רק שהוא רוצה לקיים מצות ה' בלתי ה' לבדו, בלי שום תמורה חזרה. ודבר זה היינו שלא דורשים מהאדם, רק בעת קיום מעשה, שהוא עושה עכשיו רצון הבורא, שיכוון באותה זמן שהוא עושה המצוה, לא מטעם שהוא מסתכל על השכר, זהו מחייב אותו לעבוד ביום ובלילה, היינו מה שהוא מקיים מ"ש והגית בו יומם ולילה, אין זה שהוא מסתכל על השכר שזה שמחייבו לעבוד ביום ובלילה, אלא מטעם רצונו לעשות נחת רוח להבורא, זהו הסיבה שהוא נותן כח לעבודה, וזהו כמשל הנ"ל, שהפועלים הסכימו לעבוד אצל בעה"ב שעות נוספות גם בלילה, אבל הם דרושים לשלם שכרם פי שנים כפי מה שהם מקבלים בעבודה רגילה, רואים אנו, איזה מרחק יש בין עבודה של עמ"נ לקבל פרס, לעבודה שלא עמ"נ לקבל פרס ואף אחד לא יאמר שהפועלים הם נאמנים לבה"ב ומשום זה הם מסכימים לעבוד אצלו ביום ובלילה, אלא שאומרים עליהם להיפוך, היות שהבעה"ב זקוק לעבודה שלהם לכן הם מנצלים אותו, ורוצים שישלם להם פי כפול.
כמו"כ עבודה הגם אפילו שלא לשמה הוא עבודה, ואין מה להוסיף על המעשים, אלא כאן ענין, של הכוונה, פירוש, מה כונתם בזה שהם עובדים, אם זהו לתועלת עצמם, או לתועלת הבורא.
וזהו עבודה רבה וקשה שהגוף יסכים לעבוד לתועלת ה', היינו להגיד להגוף, למה אני מקוה, איזה שכר אני רוצה לקבל מה' בזה שאני מכריח אותך לעבוד כל כך קשה, שה' יתן לי שכר, שאתה לא תוכל להפריע לי בזמן שאני רוצה לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, וממילא הגוף צועק בקולי קולות וכל אשר בידו הוא עושה שלא יאבד את שליטתו, לכן מעשים פשוטים, הוא לא מרשה להם לעשות משום שהוא מפחד אולי בסגולת המעשה הוא יגיע לבחינת לשמה שהוא כולו לשם שמים ואין לו שום חלק שיכול לקבל משהו עבור אהבה עצמית.
ומשום זה אנו רואים שאלו אנשים שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע, כל דבר קטן עולה להם ביגיעה גדולה, משום שהגוף מפחד בכל עשיה שהוא עושה אולי הוא יגיע האדם לשמה, היינו שכל השליטה של רצון לקבל שיש לו על האדם יתבטל, וזה נקרא שיש עבודה גם על השכר, שפירושו שיש לו עבודה באיזה שכר הוא יבחור, תמורת עבודתו בתורה ומצות, עם שכר השייך לאהבה עצמית, או בשכר שהוא בלתי ה' לבדו, ואינו רוצה לתת לאהבה עצמית שום חלק בעבודתו, והוא מצפה תמיד מתי אני אזכה שיהיה לי רצון אך ורק להשפיע, נחת רוח להבורא.
ועתה נוכל להבין מה ששאלנו איך יכול להיות דרך קרובה, לא טובה, כמ"ש ולא נחם אלקים וכו', כי קרוב הוא, אלא זה יכול להבין מה שאמר התינוק לר' יהושע בן חנניה, שיש דרך רחוקה, וקצרה, וקצרה וארוכה. היינו קרובה אבל רחוקה שפירושו שהגם שהוא קרוב, אבל הוא רחוקה מהמטרה.
ידוע שהרמב"ם אומר שענין לשמה אין לגלות וז"ל (הלכות תשובה פרק עשירי) ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה, בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
מדברי הרמב"ם, משמע שיש דרך קרובה, היינו שקרוב ללבו של אדם, היינו על מנת לקבל שכר, נמצא לפי"ז, נקרא קרובה מטעם שהוא קרובה ללבו של אדם, ויש עוד פירוש של דרך קרובה, היינו שהאדם רואה כל פעם שהוא מתקרב להמטרה, שאצלו המטרה נקרא שכר, והוא מקוה שיהיה לו סכום מסוים של תורה ומצות תיכף יקבל שכר תמורת עבודתן, כידוע שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף (בבא מציעא סה) לכן הוא מאמין שיגמור את העבודה בעוה"ז, הוא יקבל שכרו בעוה"ב חוץ מזה שיש מצות שגם שכרן בעהו"ז, כמ"ש אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא וכו'.
נמצא לפי"ז שכל יום ויום הוא מרגיש שיש לו מה שהוא ביד, היינו שכר של יום עבודה, וכל יום מצטרף לשנה ושנה לשנה, לדוגמא אדם מתחיל לקיים מצות מגיל שלש עשרה שנה, שאז הוא הזמן של חיוב המצוות, וכשהגיע לגיל עשרים שנה, הוא שמח, ב"ה יש לו כבר רשום על חשבונו עבודה של שבע שנים, וכשהגיע לגיל שלשים שנה אז בטח הוא שמח ביותר היות שיש כבר רשום בפנקס שלו שבע עשרה שנים של עבודה וכו', נמצא לפי"ז שכל פעם ופעם שהוא עובד הוא יכול להיות שמח, היות ששכרו הולך ומתוסף מיום ליום, נמצא עבודה זו נקרא קרוב אל לבו, היות שהוא בטוח עם השכר שלו המתקדמת ומשום זה נקרא דרך קרובה היות שהדרך הזה מתישב על הלב.
היות שאם האדם רואה התקדמות בדרך שהוא הולך אז הדרך הזה מתישב על הלב, הואיל שיש לו על מה להסתכל, כיון שבבחינת המעשה שהוא עושה הוא רואה שיש לו כל יום שיעור מסוים שעות עבודה בתו"מ, והכל נרשם בפנקסו, כמ"ש (אבות פרק שלישי) וז"ל הוא היה אומר הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים, החנות פתוחה והחנוני מקיף, והפנקס פתוח והיד כותבת, וכו' עכ"ל, ומשום זה הוא בטוח שיש לו רכוש גדול של שכר שנצטבר אצלו, מעבודת כל יום ויום ומשנה לשנה ומשום זה נקרא זה דרך קרוב.
וזהו נקרא דרך קצרה, ג"כ, מטעם הנ"ל, היות שאינו צריך לזמן רב שהאדם יבין שכדאי ללכת בדרך הזה מטעם שהדרך הזה קרוב ללבו, לכן זה דרך קצרה.
אולם הוא דרך ארוכה היינו להגיע להאמת, שהתו"מ, יביאו אותו להגיע שכל כוונתו יהיה בעמ"נ להשפיע הוא רחוק מאד, היות שהדרך הזה הוא ההיפוך מהדרך של דביקות בה', שהוא כולו להשפיע, וכאן הוא מתחיל ללכת בדרך שכל כוונתו יהיה רק לקבל שכר, אבל המטרה שהאדם צריך להגיע ע"י יגיעתו בתו"מ, הוא בכדי להביאו בעמ"נ להשפיע, כדרז"ל, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, שהוא צריך לראות שע"י התו"מ יתוקן הרע שבו, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, אלא שיהי' באפשרותו לעשות הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו, ועל תועלת עצמו ארז"ל, על פסוק אדם כי ימות באוהל, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולא לתועלת עצמו.
וזה הוא שנקרא קרובה ורחוקה, היינו קרוב ללבו, מב' טעמים הנ"ל, אבל רחוק מהאמת, כמ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פרק עשירי) וז"ל העובד מאהבה עוסק בתורה ומצוות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם, ולא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וכו', עכ"ל.
נמצא לפי דברי הרמב"ם שדרך קרובה הנ"ל הוא רחוקה מהאמת, ולפי זה יכולים לפרש ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. כי ענין בראותם מלחמה, צריכים לפרש, היות שעי"ז שיעסקו בשלא לשמה, הדרך הוא שמאיר הארה שצריכים להגיע לשמה, והיות שתחלת עבודה יהיה בשלא לשמה, לא ירצו לעשות מלחמה עם היצר, היינו משום שיפחדו שיפלו ממדרגתם שעוסקים בתו"מ, והקב"ה רצה תיכף ללכת עמהם עד הר סיני ולתת להם התורה, ומשום זה תיכף אמר להם שצריכים ללכת בדרך רחוקה היינו אעפ"י שהעבודה זו רחוקה מהלב כנ"ל, אבל זה קרובה אל האמת, שעי"ז יהיו מוכשרים לקבלת התורה במעמד הר סיני.
אי לזאת יוצא לנו, שנוכל לפרש דרך ארוכה וקצרה, שהוא רחוקה וקרובה, אז הפירוש יהיה רחוקה מהלב, היינו שצריכים לזה זמן ארוך לתת להבין להלב, עד שיוכל להבין שכדאי לעבוד על המטרה של אמת, היינו לקיים תו"מ באמת, מטעם שה' צוה לנו לקיים את התורה ומצות ואנחנו רוצים לקיים זה בכדי שיהיה לו הנאה מזה שאנחנו מקיימים את רצונו.
נמצא הגורם והסיבה לקיים מצותיו, הוא הבורא ולא מטעם האדם, זאת אומרת, חשיבות הבורא מחייבת אותו, שיהיה לו רצון וחשק לשמש אותו, ולעשות לו נחת רוח, וזה נקרא דרך רחוקה, שהוא מטעם רחוקה מהלב, אבל קרובה להאמת, שע"י שמגלין לו את האמת, הוא יותר קרוב שיגיע להאמת.
משא"כ קרובה ורחוקה היינו קצרה וארוכה. יהיה הפירוש קרובה להלב מטעם שהיות שהגוף חושק לתענוגים, והוא מבטיח לו שע"י יגיעתו בתו"מ הוא יקבל שכר, נמצא שהגוף הוא הסיבה לקיום תו"מ, זאת אומרת אם היה יכול לקבל תענוג יותר גדול ממקום אחר, למה לו לעבוד במקום שמקבלים משכורת קטנה, לכן נקרא זה קרובה וקצרה, שאין צריכים הרבה זמן לתת להבין להגוף שיקבל על עצמו את העול של תו"מ.
וזהו כמ"ש בהסולם, (בהקדמת ספר הזהר דף קפה אות קצא) וז"ל, א' שמתירא מהקב"ה ושומר מצותיו כדי שיחיו בניו, ויהיה נשמר מעונש גופו או ממונו, דהיינו יראה מעונשים שבעוה"ז. ב' שמתירא גם מעונשים של גיהנם, ואלו השתים אינן יראה אמיתית, כי אינו מקיים היראה מטעם מצות ה', אלא מטעם תועלת עצמו, ונמצא שתועלת עצמו הוא השורש, והיראה היא ענף ומסובבת מתועלת עצמו, וכו', עכ"ל. נמצא שזה נקרא ארכה וקצרה, רחוקה וקרובה. ומשום זה כתוב בפרשת בשלח ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא.
אולם בפרשת בהעלותך לגבי פסח שני, שכתוב או שהיה בדרך רחוקה נדחה לפסח שני, ושאלנו, משמע מכאן שדרך רחוקה הוא לא דרך טובה, ומשום זה הוא נדחה לפסח שני, יש לפרש על דרך הנ"ל, כי בזמן שהאדם הולך בדרך קרובה, היינו שקרוב ללבו, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא קרוב לקדושה, יותר מאחרים שהולכים בדרך רחוקה, מטעם שכל יום ויום, הוא מרגיש שהתו"מ מה שהוא עושה מתרבים והולכים מיום ליום, אם כן אין לו מה לתקן את עצמו, שיהא קרוב לקדושה, הלא רואה בעינים שלו, ולא צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא עולה במעלות הקודש, הלא הוא מקיים את תו"מ בכל פרטיה ודקדקיה, וממילא מתוספים אצלו הקדושה מיום ליום כנ"ל, ומרגיש עצמו לצדיק גמור, והוא מסתכל על עצמו איך אפשר לו לקיים את מאחז"ל מאד מאד הוי שפל רוח.
נמצא האדם הזה, ממצבו שבו הוא נמצא מבחינת המעשה אין לו סכויים שיהיה לו היכולת להקריב קרבן לה' היינו שיתקרב אליו מבחינת השתוות הצורה, מטעם שהוא לא מרגיש עצמו שיהא משוקע בתועלת עצמו כנ"ל.
אמנם אם הוא מרגיש עצמו שהוא מרוחק מה', היינו שהוא רואה שהוא עדיין משוקע בתועלת עצמו וצועק לה', שיוציאו מתועלת עצמו, ולהכניסו בתועלת ה' אז יש לו תקנה היינו שנדחה לפסח שני, ואח"כ הוא מקריב קרבן היינו שאז הוא מתקרב לה'.
היוצא מזה שיש להבחין שני מינים בעבודת ה', מין אחד אלו אנשים שעדיין שייכים עוד לשלא לשמה, ומין הב' הוא אלו ששייכים כבר לשמה. והם ב' מינים שמין אחד לא יכול להבין את מין השני וזה נקרא ארוכה וקצרה, רחוקה וקרובה.