מורגש בשכל אדם חוצפה יתירה המחייבת אותו להשיג
מחשבותיו יתברך. בדומה לזולל, שכל מגמתו בשעת אכילתו להתענג דוקא, ושוכח לגמרי
שהיא מדת חייו, אשר על ידי זה[1] ניזוק
במילוי בטנו. טעם הדבר הוא, מפני שבהרגש התענוג מונח חכמה עמוקה כדי לשער מדת
המזון ובבירור המזון וכדומה, אבל כל זה הוא שימוש בעלמא, והמטרה היא לנקודת חייו.
כמו כן אותה החוצפה היא לעזר רב כמו התענוג באכילה. אבל אדם שהוא בר דעת, מציג
תמיד נכח עיניו את המטרה שהיא לדבקה בו, והיא באה מאליה, והאדם אינו מחויב לכוון
בזה, כמו החיים הנמשכים מאכילה, אשר אין צורך לכוון לזה.
וצריך לדמות זה לזה גם כן, אשר המזיק תאות אכילה הוא
מזיק את חייו. וכמו שהתאוות אינם שוים מזה לזה, כמו כן החיים מאחד לחברו משונים.