תוכן

((שנת תרע"ט)

הנה כלל השגה בא בחומר וצורה[1], שהתחלתם הוא הישות וגם מושג מקיים הישות שהוא מופשט מחומר וצורה, שזהו בחינת "ד' עולמות" המושגים בכל דבר נמצא (פירוש, עולם הוא משפיע ומקבל[2]), וכל עסקינו הוא בחומר וצורה בחינת יצירה ועשיה, שעליהם נופל העבודה, כי הבריאה היא כלל שלהם, ואינו מתפשט בתפישת השכל כל כך[3]. ועיקר היא הצורה, שהיא מחלקת העשיה, דהיינו החומרים, לפרטים רבים, שכל פרט יש לו צורה מיוחדה כמובן, ובו מתדבק השכל היטב ומתפשט על ידו בהרחבה להתבונן דבר מדבר ולחלק ולהבדיל דבר מדבר, שזה תכלית העבודה להכיר יתרון האור על החושך בכל הפרטים הנמצאים, וכמו שכתוב (עי' זוהר שמות שנח; פקודי תרעג-תרעד) 'הכל במחשבה אתברירו'.

והנה כלל הצורות שבעולם הם: נקודה, קו, ושטח, וגם מעוקב שהוא שטח כפול ומכופל מכל הרוחות, אשר ארבע צורות אלו כוללות כל מיני צורות שבעולם, ו'כל מה שנמצא ביבשה, נמצא בים החכמה' (ע"פ חולין קכז, א), דהיינו בעולמות עליונים, שעולם הזה אינו אלא כחומר חותם נשתלשל מעולמות שלמעלה הרוחניים המעותדים לנו להשיג לעולם הבא[4].

אבל בזמן העבודה, דהיינו במציאותינו בעולם הזה, אין לנו שום השגות אחרות זולת אם באות מלובשות בלבושין גשמיים, שהמה צורות גשמיות, שבלעדם אין לנו שום תפיסת יד להבין ולהשיג דבר מה כמובן.

ולכן מושג לנו הַמְהַוֵה כל הוֹוִין בשם הויה שכולל כל מיני צורות התחלקות שבעולם, שהם: נקודה קו - 'יו', וב' ההין זה שטח ומעוקב, אשר ה' אחרונה היא התגלות ה' ראשונה, אלא יותר בהתגשמות, דהיינו, צורה שתופסת מקום. מה שאין כן ג' צורות הקודמות, אינן תופסות מקום כלל, והבן. ובאמת מושג גם כן התחלת הנקודה, שזה מרומז בקוצו של יוד.

וזה הטעם שזה השם [הוא] מקור לכל השמות, פירוש, כל שם הוא בחינת משפיע ומקבל[5], כי לית מחשבה תפיסא בעצמיות כלל, אלא בהשפעות המגיע לנו ממנו ית' בסוד 'מלאה הארץ קנינך' (תהלים קד, כד), ובזה כל הבריאה הזאת היא שמותיו ית'. והעובד המשגיח על דבר ומייחד הדבר לשורשו, בזה מקדש שם לשמים, פירוש, שם הוא אותו הדבר שמתבונן עליו ומכיר המשפיע שלו, וזה הדבר הוא המקבל, שזהו שם משמים ים משמים, זה סוד 'מי ברא אלה'[6], והבן היטב.

וזה סוד העלאת מ"ן, דהיינו, באם שחלק אחד מנמצאי העולם הזה מונח בחושך, דהיינו בלי שם, פירוש, שאנשים לא יוכלו להתבונן עליו שזה הדבר נשפע ממנו ית', מפני שמתראה שהוא נגד רצונו כביכול, והנה בכלל נודע ש'מלכותו בכל משלה' (תהלים קג, יט), וכשהעובד בא אל אותו הדבר ועומד עליו ומתבונן עליו שגם זה מושפע מטובו ית', הרי זה מקדש שם שמים, ומעלה הניצוץ הקדוש מהקליפה שהוא 'נרגן מפריד אלוף'[7] (משלי טז, כח). ולפי גודלו של הבירור וההכרה במחשבת העובד, כן יגדל ויוקדש ה"שם". ובכלל כל ישראל מאמינים ומיחדים שמו פעמים בכל יום באהבה, אבל נצרך היחוד הזה לבוא במחשבת העובד על כל פרט ופרט ובהכרה שלמה, וזה נקרא העלאת מיין נוקבין וירידת מיין דוכרין[8], כי היגיעה ... ... ... שהיא מיין דוכרין ועולה וחוזר כמה פעמים, וכל פעם תוסיף הכרתו עד ש.. ... ... וזה העובד נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, דהיינו, כמו שהקב"ה בורא עולמות הוא גם כן בורא עולמות, שזהו גם כן בחינת עולם מלא, דהיינו משפיע ומקבל[9], שנקרא עולם, דהיינו שמים וארץ, וזהו שכתוב שצדיקים בוראים תמיד שמים וארץ חדשים, דהיינו כנ"ל[10].

והגם שבאמת 'הכל במחשבה אתברירו', מכל מקום צריך גם כן לאִתְּעַר עובדא לתתא בפועל ממש, כי כל דבר צריך להתפשט עד עולם העשיה ממש, שזהו גילוי האמיתי, אשר הקדושה וגילוי מלכותו יתפשט עד לעשיה, ויכירו כולם וכו'[11]. ולכן לתכלית זה, הסגולה לעורר על כל דבר יחוד השם - דבר מעשה, וזה סוד כל מעשה המצוות.

ובזה תבין הג' בריתות, דהיינו, ברית עינים, ברית הלשון, ברית המעור[12]. פירוש, דעיקר היחוד והעלאת מיין נוקבין וניצוצין קדישין במחשבתו נעשה, מכל מקום הכרה זו לא נשלמה עדיין שמה טרם שמתגלה הכרתו הפנימית לחוץ על גבי אברי המעשה שלו, ובג' מקומות נרצים ונראים פני האדון ה'[13]: דהיינו ברית הלשון ועינים ומעור, כל דבר לפי בחינה שלו, יש דבר שנגמר במתדבק בו על ידי מראה עיניו, ויש לך דבר שנגמר בדיבור או על ידי מעשה ממש[14].

והנה בברית המעור, כל הממעיט בו משובח. ורְאָיָה, כי עינים יפה העבודה בהם, בין לפני עצמו ובין לחברו, אבל בברית המעור לגבי עצמו חלילה עבירה גדולה, ובאשתו אמרו, וגם כן כאלו כפאו שד (נדרים כ, ב; שו"ע או"ח רמ, ח). והטעם: כי האדם דרגא אחרונה של כל הקדושה, ולכן הקליפה מלבישה את הנה"י שלו והבן. וזהו שכתוב, נתחממו נעשו אש ואש כי פרח השם[15], והבן.

ואפשר שזה סוד 'עוּלֶמְתָא שַׁפִּירְתָּא דְלֵית לָהּ עֵיינִין'[16]. דידוע שכל פרצוף מלביש את נה"י דפרצוף עליון[17], ונמצא בחינת פה של התחתון, יסודו של עליון, כידוע. וא"כ יש לומר שעינים של התחתון הוא במקום פיו של עליון, ונמצא שבחינת עינים של עליון חסר לו לגמרי. והבן.

היוצא מזה שאנו מלבישים לקדושה רק בבחינת עינא ופומא שלנו, ולכן כל היחודים שלנו [הם] רק באותן ב' בריתות: פה ועין. ותדע, כי כן הטביע הבורא ית' באותן ב' בריתות כח למסור כל צורות העולם אחד לחברו, דהיינו רב לתלמיד, או בכתב או בעל פה. נמצא שיש כח בעין לקבל כל חכמות שבעולם על ידי הכתב, וכן בפה, להשפיע כל טוב העולם לחבירו.

... ... ... בריאת כל העולמות לא היה אלא בשביל התורה ובשביל[18] ... ... ... כביכול חכמה עליונה סתימאה להגיעה לישראל ולכן שימש ... ... ... בריתות הנ"ל שזה סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהכתב ... ... ... משפיע וכו' והכל אחד. ומעברות השפעה שלהם המה על ידי אותיות ונקודות, שהעין אינו תופס יותר מאותיות ונקודות, שמתוכם לבבו יבין, וכן הפה אינו נשפע כלום ממנה, זולת על ידי אותיות. ולכן נקרא לב, מפני שמקבל החכמה על ידי ל"ב נתיבות ההשפעה, דהיינו כ"ב אותיות ועשרה נקודות (עי' זוהר וירא אות קצו), כי זה עיקר צורות העולם ומלואה בגדרי החכמה וחיות העולם, ודו"ק.

וזה סוד ד' אותיות שם הוי' שהם הכוללים כל צורה בכתב ודיבור, כי בנין האותיות הם מנקודה וקו, וכל נקודה צמצום, וכל קו התפשטות[19].