את: הוא לשון
תוכיות ועקריות, ובמקום הסמוך להויה יורה על השכינה הקדושה[1]
להיותה שורה בתחתונים, ובה עיקר וראשית ההשגה (מראש מקוה[2]).
ומלה זו שאולה מ'את' החופרים עמו באדמה, שכל אֶת
הוא שיעור קצוב הנשאב בהאֶת ההוא, אשר בימים קדומים
בטרם שנתקנו המדות, היו מודדין באת, דהיינו, כמה שיעלה האת היה נחשב למדה אחת של
החומר, ועל כן נשאלה המלה לסוד השכינה הקדושה, שלאט לאט זוכין להשראה
השלימה בסוד פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול, כמו למשל מכל את ואת שנשאב מהאדמה
נזכה לנחלה גדולה, נחלת ה'.
וזה
סוד אשר 'זאת' הוא גם כן נשאל להשכינה הקדושה[3],
שהיא מלשון זו-את, כלומר, אי אפשר לזכות בה בבת אחת, אלא בדרך את ואט[4]
מצטרף לנחלת ה' כנ"ל. וזה סוד הכתוב (ויקרא טז, ג) 'בזאת יבא אהרן אל
הקודש', והבן.
וזה
סוד הכתוב (ישעיה ב, ד) 'וכתתו חרבותם לאתים'. כי הס"א ובעלי החורבן
מפתים בעבדי ה' לבא ולהשיג בנחלת ה' בבת אחת ובבלי יגיעה הצריכה, ולפיכך נכשלים
בהרהורי כפירה ח"ו ונחרבו לגמרי מהקדושה. באופן שצורת ההרהור נקרא חרב:
כי ההרהור להשיג בטרם שכדאי לה הוא מחריב את המהרהר ויחתכהו מהקדושה, בסוד הכתוב 'ונרגן
מפריד אלוף'[5], אכן לעת
תיקון, אז יבינו כל עבדי ה' את דרכי השי"ת, אשר אי אפשר לזכות בהשגתו ית'
בפעם אחת, אלא לאַת לאַת, וממילא יכתתו בזה את החרבות הקודמות, כלומר את הרצון
להשיגו בפעם אחת, יכתתו הרצון הזה לשיעורים קטנים בזה אחר זה במדת האִתִים עד
שמצטרפין לחשבון גדול.
[1] עי' זוהר לך לך אות רמו (על הפסוק (תהלים קג, א) "ברכי נפשי
את ה'"), וזה לשונו בהסולם: את ה', זהו שלימות הכל, הכלל של הכל. כלומר א"ת
הוא סוד המלכות, ה' זה סוד ז"א, את ה' היא רומז על יחוד השלם
של ז"א ונוקביה".
[2]
מושג
המופיע כמה פעמים בכתבי רבינו שלא הדפיס, צ"ע פיענוחו.
[3] עי' זוהר נשא אות קמג ועוד מקומות.
[4] דורש כאן 'את' כמו 'אט', כהרגלו בכמה מקומות במילים שמוצא הגייתם
שווה (עי' אגרות הסולם מג ומו).
[5] משלי טז, כח. וברש"י: "על ידי ריגונו ותרעומתו מפריד
ממנו אלופו של עולם".
[6] היינו זיווג הראשון. עי' תע"ס חלק ג' הסת"פ פרק ו', אשר
הסתכלות א' הוא זיווג לעשיית ראש, והסתכלות ב' היא זיווג להוצאת גוף.
[7] תהלים יב, ב: "פסו אמונים מבני אדם". ובמצודת ציון:
"פסו - אפסו וכלו".
[8]
בהברה
אשכנזית ס' ות' מתחלפים.