((שנת תרע"ט)
ג' בחינות בנמצאות: א' עצמות הבורא, ב' רצונו בכח
(דהיינו כל מה שביכלתו לרצות), ג' רצונו המתגלה. ומאלו השלשה ניתן לנו רשות לחשוב
ולהרהר רק בבחינה ג', דהיינו, מה שמתגלה מרצונו, דהיינו, מה מגיע לנו מתכונת הראש
שיש בו ז' נוקבין ומהיד שיש בו ה' אצבעות, אבל לא מבחינה ב' שהיא רצונו בכח,
דהיינו, למה לא נמצא בראש שמונה נוקבין או ביד שש אצבעות וכדומה. ומכל שכן בבחינה
א', כמובן. והטעם, כיון שכבר מסודר הנברא בבחינה הג', לא יתכן לו לעולם לצאת
מגבולו אשר הוחק לו.
ובאמת אינו צריך כלל לצאת מגבולו, כי כל שלימותו הוכן
לו גם כן בגבולו, וזה כל הזכות והשכר. זכות, זה יגיעתו להשלים את עצמו ואת
כל הנברא בשבילו. ושכרו, אחר שנשתלם בהנ"ל, מוצא בעצמו נחת רוח גדול,
דהיינו, שהשיג כל מה שחשק וגם יותר ממה שחשק, והכל על ידי פעולות עצמו ובתוך
מקומו, וכיון שאינו מוצא בתאוותו שום בחינה לרדוף להשיגה, שהוא בשלימות היותר אפשר
בעולם, על כן באה במנוחה, ו'נוצר תאנה יאכל פריה' (משלי כז, יח). וזה סוד 'מנוחתו
עדי עד' בסוד 'פה אשב כי אויתיה'[1], ויותר אינו מתאוה כלל והבן.