תוכן

ג) ואם תקשה, א"כ, לא היה ראוי להיות בה דעת כלל, כפי הטעם הנז'. ויש לתרץ, התשובה היא, כי אחר אשר נשאת לו, ולקחה לו לאשה, אז ניתן לה עיטרא דגבורה, כי הבעל מחוייב לזון את אשתו, וצריך שתדע, כי הגבורות עם היותם יוצאים אל הנקבה כנז', עכ"ז השרש שלהם, נשאר תמיד לעולם, תוך היסוד של ז"א. החלוק הב' הוא, כי הדעת שלו, נעשה מן המוח שלו, הנקרא דעת, בהיותו מלובש תוך היסוד דאימא, וב' בחי' אלו, נכנסים תוך הדעת שלו ממש, ומקבל הארתה, בהיותם מתלבשים ממש בתוכו. אבל הדעת של הנקבה אינו כך, אמנם הארה בלבד, הנמשכת מן היסוד דז"א, העומד כנגד הדעת שבה, אחור באחור, ועצמות האור, נשאר תוך היסוד דז"א, וההארה הנמשכת ממנו, ובולטת ויוצאת לחוץ, דרך מסך כלי היסוד ההוא, היא סוד הדעת שלה. החלוק הג' הוא, כי הדעת שלו, הנעשה מן היסוד של אימא, שהוא רחב, יש בו אור גדול. אבל הדעת שלה, נעשה מן היסוד דז"א, שהוא זכר, והוא צר מאד, ואורו מועט והטעם הוא, כי הנקבה בראה הקב"ה צרה מלמעלה ורחבה מלמטה, כדי לקבל הולד בתוכה. ולכן היסוד של אימא, הוא רחב למטה. משא"כ ביסוד של הזכר. ואמנם התפשטות שארית גוף הנקבה וזרעותיה ברוחב, היה באופן זה, כי הנה האור של היסוד דז"א, עב מלמעלה, ולכן ראש הנקבה היה צר. ואח"כ האור של יסוד בה, ומשם התפשטות גופה אח"כ, בהתרחבות יותר. ומשם הדינים והדמים. ומן הה' גבורות נמשכו ה' דמים טמאים שבאשה, שהם חמשה שמות אהי"ה, שהם לבושים אל הה' הויו"ת, הנקראים ה' גבורות כנז'. ואלו הה' אהי"ה, הם בבחינת אחורים פשוטים, שכל א' מהם בגימטריא ד"ם, ואלו הם חמשה דמים הנזכרים.