תוכן

ה) ונלע״ד שהענין (הוא, כי אם הוא) בבחינת הזווג החצון, (דמנצפ״ך) הם בחי׳ מ"ן עצמן, כי הכ״ב אתוון הם הכלי כנ״ל. אך לזווג הפנימים, נעשית אותן המ״נ, שהם ה״ג (מנצפ״ך) נפש שבה, בחי׳ כלי לבד, ומה שמושך אח״כ, יהיו מ״נ חדשים אחרים, ונמצא שאלו הראשונים, נעשו להם בחי׳ כלים, להוריד מ"ד, לקבל המ״נ. אך המ״ד ומ״ן עצמן, הוא שחוזרים או״א להזדווג שנית, ונותנין להם ב׳ עטרין אחרונים, מ״ה וב״ן, חו״ג חדשים, ואלו מתפשטים בהם ע״ד הראשונים, ואז שהם ג״כ מזדווגים, והנוקבא מעלה מ״ן, הם גבורות חדשות, שנתפשטו בה. והזכר מוריד ה״ח חדשים, וכל זה מבחי׳ כלים הראשונים, מ״ד ומ"ן הראשונים, שנעשו כלים כנ״ל, אל אלו החדשים. והראשונים נקראו כלים, ואלו נקרא מ״נ ומ״ד, ואז מצטייר הולד בנוקבא, ויוצאת נשמה חדשה, שהם לפנימית העולמות.