תוכן

יח) והנה א״א ועתיק, הזכר לקח כל המ״ה, והנוקבא לקחה כל הב״ן, להיותה נמתקת, ואינה צריכה אליו. אך מאו״א ואילך, הוצרכו הזכרים ליקח תחלה הב״ן של נקבה, אפילו הקטנות בה, כדי למתקו, ואח״כ ניתנו אליה לגמרי, ונשאר בהם שרשו מן הקטנות. ובגדלות לוקח ג״כ שלו ושלה, ואח״כ ניתן לה הב״ן לבדו לפרצופה. והמ״ה הארתו לבד, שהם הארת החסדים לבד, ולא עיקרא, כי עיקרא נשאר בו. וההיפך בב״ן, כי עיקרו בה, ובו הארה בלבד, אך עכ״ז, כיון שתחלה לקחו, הרי יש לו שורש גדול ממנו, לכן דעתו שלם. אך הנקבה, אינה לוקחת מ״ה, רק הארתו לבד, ועיקרה מב״ן, ולכן דעתה קלה, אפילו בגדלות.