תוכן

א) והנה נודע, כי זו״ן כשמזדווגין יחד, זה נותן מ״ד, והיא נותנת מ״נ. ונודע מ״ש רז״ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וגם ארז״ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. גם נודע מ״ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו, שדי חד רוחא בגווה. ופירוש הדברים הם כך, שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור, אלא ע״י ז״א. ונודע שב׳ עטרין הם בדעת, ונקרא חו״ג, והם שם מ״ה וב״ן. ואע״פ שבהיות הנוקבא אב״א עם ז״א, אינה יכולה להתתקן וליעשות פרצוף, אם לא ע״י שנותנין לה עטרא דגבורות, שהם הה״ג, עכ״ז אינה לוקחת הה״ג עצמן, רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז״א, שהרי ה״ג ירדו אחר כלות החסדים, ועמדו ביסוד דז״א, ומשם עברה הארתן אל הנוקבא. אך הגבורות עצמן, א״א שתקבלם, אם לא ע״י זווג ממש, בביאה ראשונה דבעל עמה, ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו, וניתנין ביסוד שלה. ואלו נשארין בה תמיד שם, והם חיותה, והם נקרא נפש המלכות. ולפי שעצמותה שלה לא נעשה, רק מהארה שלהם בלבד, לכן עדיין לא היתה ראויה לילד, כי אין האשה ראויה לילד, אלא אם כן תהיה שלימה, שאם היא חסרה אינה יולדת.