תוכן

ז) ונבאר פסוק מי מדד בשעלו מים, שהוא נדרש על ההתפשטות הנ"ז, והוא, כי הנה נמצא, כי ז"א בכל ספירה וספירה שבו, לקח שליש ספירה מן אימא, ועל ידה הגדיל כנז', וזה היה בכל הי"ס שבו, וזה אומרו וכל בשליש עפר הארץ, כי זו"ן נקראו עפר, בסוד הכל היה מן העפר, ודרשו רז"ל אפילו גלגל חמה. ושנים אלו, נמדדו בשלישים. וזה אומרו, וכל בשליש. ואגב ארחין, נבאר שארית הפסוק. ובתחלה נבאר החילוק הידוע, שיש בין מדה לזרת, והוא, כי מדה הוא הכלי, שבו מודדין הלח, שיש בו בית קבול, לקבל את השמן, או היין, הנמדד בו. אבל הזרת, בו מודדין דבר הנמתח באורך, ואין בו בית קבול. ונמצא, כי המדה אחר שמדדו בה פעם אחת, שופכים ומערין השמן שבתוכו, וחוזרים למלאת המדה הב', למדוד שאר המשקין. מה שא"כ בזרת, שאין בו בית קבול, ואין צורך לזרוק ממנו שום דבר. וזה ביאור הכתוב: מ"י, שהיא אימא עילאה, שיש בה נ' שערי בינה, כמנין מ"י. הנה הוא מדד בשעלו את המים, הם ב' בחי': מיין עילאין, ותתאין. שהם זו"ן, והפריש והבדילם זה מזה, בסוד ויבדל בין המים אשר מעל לרקיע וכו'. והבדלה זו נעשת ע"י מדידת המדה, שאחר שימלאה פעם אחת מיין עילאין שנית ומילא המידה ההיא מן מיין תתאין, ליתן לצורך ז"א, זרק מה שבתוכה ונתנו לז"א, וחזר לנוק'. ולפי שצריך להבדיל בין ז"א לנוק' כנז', לכן הזכיר לשון מדה שהיא הצריכה להתמלאות ולהתחסר ולהתמלאות פעם אחרת כנזכר. אמנם הזרת, אינו רק לצורך ז"א לבדו, הנקרא שמים, וזה אומרו, ושמים בזרת תכן, כי אימא תכן ותקן פרצוף ז"א לבדו בזרת, שהוא בחי' כלי שאינו צריך למלאתו ולהריקו ולמלאת כמו המדה הנז', יען כי כל תשמישו הוא לצורך ז"א לבדו כנז'. וענין התכון הזה הוא, שנתן קצבה ותחום וגבול בז"א ע"י הזרת, ומדד בו, ואמר עד כאן יהיה גבול החכמה שבו, וע"כ יהיה גבול הבינה שבו, וכן בכל הי"ס שבו. ואמנם אחר שתקן בזרת את ז"א הנק' שמים, תיכן אח"כ את הנקבה, הקרויה עפר ארץ כנודע. ואמנם מקום שעור קומתה, הוא מן החזה שבו, עד למטה, כנזכר באדרא רבה, כי נוקבי' נפקת מאחורי חדוי, ונודע כי מקום החזה, הוא סוף שליש העליון של הת"ת דז"א, וזה אומרו וכל בשליש עפר ארץ, כי מדת מקום יציאת הנקבה היתה בשליש הת"ת דז"א.