תוכן

ג) והטעם הא׳ הוא כמש״ל, כי כנגד מה שנכנס בז״א, ד׳ מדות ושליש, צריכין ד׳ מדות ושליש אחרות, יותר עליונים, להגדיל, להיותן כפולים, להשלים הי״ס. והתחלתן מב״ש תחתונים מבינה שבה, וא״כ נשארו עתה כתר וחכמה. ושליש עליון מבינה, שלא הגדילו, ונתחלקו בהם חציין למעלה, וחציין להשלים חסרון התחתונות, כנ״ל. ואם היה לוקח כתר דז״א, ב״ש ת״ת, היו ד׳ מדות וב׳ שלישים (החסרים) שלקחם הז"א, והיו צריכין כנגד בינה כולה, ודח״ג, ושליש ת״ת העליון, להכפל, כדי לחלק כחם, ולהגדיל הד׳ מדות וב״ש החסרים, וזה א״א לעשות כן, והטעם כנודע, שכמו שאו״א של כללות האצילות, יש בהם תמיד זווג תדיר, דלא פסיק, והסיבה הוא להיותן שוין במעלה אחת, וז״ס כחדא נפקין וכחדא שריין, מה שאין כן בזו״ן, אשר אינן שוין, כי לפעמים זה גדול מזה, וע״כ זווגייהו פסיק, שלא יוכלו להזדווג, כי אינם שוין. והנה כן הענין בכל חו״ב שבכל פרצוף ופרצוף שבפרטות, וזווגייהו לא פסיק. נמצא כי חו״ב דאימא עצמה, תרין מוחין דילה, תרווייהו שוין כחדא, לא זה גדול מזה, ולא זה מזה, כדי שיהיו זווגייהו תדיר, ואלו כל חלקי הבינה יוכפלו, להגדיל המדות החסרים התחתונים, הנה נחלש כחה, ונחלקה לגמרי. משא״כ בחכמה