תוכן

מד) אך ז״א נתפשטו בו החסדים בפ״א, והנה כ״ז עדיין הוא גבורות ראשונות, לצורך עצמותה לגדלה. ואח״כ בזווג ראשון, נותן לה ה״ג עצמן, יותר ממותקים, ונקרא שם ב״ן, והוא רוחא דשדי בגווה, תוך זה החותם הראשון, וזה נשאר בה תמיד, בסוד נפש פנימית שלה, כי הראשונות היו הארת נפש, וזה נפש עצמה, ונשארין בה תמיד לצרכה, ואחר כך כשנזדווג שנית, חוזרת לקחת מ״נ ומוחין החדשים, היא והוא, ומזדווגים, ע״י ההוא רוחא דעאל בה בקדמיתא, כי הוא המתקנם שם, ומעלה אותן. באופן, שהחותם הוא הכלי לבושי אמא. והמ״ן גבורות ראשונות, הוא להגדיל עצמותה. והגבורות שנית דביאה ראשונה, הם נפש פנימי גמור, שהיא רוחא דשדי בגווה, להעלות כל מ״ן, שהם הגבורות החדשים. נמצא דרוחא דשדי בגווה, והגבורות החדשים, כולם הם מנצפ״ך ממש, והם מ״נ. אלא שאלו חדשים, ואלו ישנים, שרשים אל אלו חדשים. ואמנם החותמים עצמן, הם כ״ב אותיות התורה.