תוכן

ו) והענין הוא, לפי שא"א הכל הוא רחמים, והאכילה הא' יצתה דרך פיו דא"א, לפי שהוא הארה גדולה, ואינה נגבלת בתוכו, ולכן יצתה חוץ לפיו. אבל האכילה הב', שהיתה מבחי' המוחין שלו עצמו, היה בה יכולת ליכנם בפנימיותו. אבל ענין השתיה, שהם מאימא, דדינין מתערין מינה, לכן השתיה הא', הנמשכת ממוח דא"א, לצורך אכילה הב' שלה, הם רחמים, והם מים מתוקים, ואף אם יכנסו דרך גרונה, ויתערבו בגופה, אינם נעשים מים מלוחים. אבל השתיה הב', הנמשכת ממוחין דאימא עצמה, אשר דינין מתערין מינה, הנה להיותם ממנה, הם מים מלוחים קצת, בסוד הדינין, ואם יכנסו דרך פנימיות הגרון שלה, ויעברו בכל גופה למטה, יתוספו הדינין בהם, ויהיה מים מלוחים ומרים, ולכן הם יוצאים דרך הפה שלה ולחוץ, והוא בסוד המים, המוציא האדם בבחי' הרוק. והנה רוק הוא בחי' ב' האותיות ש"ו משופר.