תוכן

יא) ועתה נבאר גם בחי' נוקבא דז"א, כי הנה בזמן העיבור, היתה היא גם כן שם, בסוד פסיעה לבר, קטנה, כמין עוקץ בסוף אות ו' קצרה שבתוך ה"א ראשונה. וכשנולדה עם ז"א, אז גם היא נעשת פרצוף גמור כמוהו, של י"ס שבה, ואז נקראת ה"א אחרונה של ההוי"ה. האמנם כמו שנתבאר בה"א הראשונה, שנחלקת לשתי אותיות ד"ו, ועיקר אימא היא אות ד'. וכן הענין בה"א זו תתאה, כי נוק' דז"א אינה רק צורת ד', אלא שכאשר נזדווג בה ז"א, שדי בגווה ההוא רוחא כנודע, שהוא רושם שלו שהניח בה, והוא בחי' אות הוא"ו שבתוך הה"א, ונעשת ה"א שלימה, ע"ד שנתבאר בה' ראשונה דאימא.