תוכן

ו) ועדיין צריך להרחיב הביאור בזה, כי צריך ליתן טעם, למה באות היו"ד, נטפלה הנקבה אל הזכר. ובאות ה', נטפל הזכר אל הנקבה. אבל להבין זה, צריך שתדע הקדמה אחת, שכבר נתבארה במקום אחר, והוא, כי מ"ש בס"ה בהרבה מקומות, ובאדרת האזינו, כי זווג או"א לא פסיק לעלמין, דכחדא נפקין וכחדא שריין, היינו בחו"ב עילאין. אבל בישסו"ת תתאין, יש זמן שאין זווגם תדיר, והוא בזמן היניקה דז"א, שאז התבונה הנק' אם הבנים, רובצת על האפרוחים, ונכנסים נה"י שבה תוך ז"א כנודע, ואז אין זווג ביניהם. ובזה יתיישבו שני המאמרים החולקים: כי הנה רז"ל אמרו בפסוק ולא אבא בעיר, כי נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה, שהיא בינה, עד שיכנס בירושלים של מטה, שהיא נוקבא דז"א. והרי כי כל זמן הגלות נפסק זווג או"א. ובס"ה אמרו דזווגיהו תדיר ולא פסיק לעלמין, בסוד ונהר יוצא מעדן, לשון הווה. אבל יובן עם הנז’, כי או"א עילאין, לא פסיק זווגיהו. וישסו"ת, פסיק זווגיהו לזמנין. ובזה נתתרצה השאלה הנזכרת, כי באות יו"ד, שנרמזו בה או"א עילאין דלא פסיק זווגיהו, נטפלה הנקבה אל הזכר. להורות: כי אימא נתחברה עם אבא, חבור עצום, שהוא זווג תדירי, באות יו"ד שלו. ולא באות הה"א, הרומזת אליה. כי הנה שם, היא נפרדת ממנו. ולפי שהבינה עילאה טמירא יתיר, לכן לא נרמזה בבחי' ציור ממש באות יו"ד, רק בבחי' המלוי, שאינו נכתב ומצויר, אלא עומד בכח ובהעלם. משא"כ ביש"ס, שנרמז בציור גמור, כמו שיתבאר. אבל ישסו"ת, נרמזו באות ה’, ונטפל הזכר אל הנקבה, לפי שאין זווגם תדיר. ועוד, לפי שהנה בעת שהתבונה מתלבשת תוך ז"א בסוד מוחין אליו כנודע, הנה גם יש"ס מתלבש תוך התבונה, ושניהם מתלבשים תוך ז"א כנודע, ונמצא כי אז יש"ס, נכלל עם התבונה, ומתלבש בה, ונטפל אליה, ולכן נרמז בעוקץ הה"א של התבונה, שהוא צורת יו"ד כנזכר. ואמנם שני אותיות האחרונות: ו"ה שבהוי"ה הכוללת, הם זו"ן.